ימי הרדיו – חלק ב' (שבת)

יום שישי בעיצומו, והשבת מתקרבת. אמנם השמש בשקיעתה היא המבדילה בין חול ובין קודש, אבל ככל שזה נגע לי, תמיד היה משהו אחר, מנותק מהרגליה של השמש, שסימל את התקרבותה של המלכה, האט במעט את הקצב והכניס לאוירה המתאימה. לכל תקופה היה סמן משלה: בילוי בים כשהיינו צעירים ופנויים, ניקוי הדירה כשהיינו צעירים וסטודנטים, בילוי בבריכה עם הבנות כשהיינו צעירים וכבר הורים, שנת אחר-הצהריים שלווה כשהפכנו הורים לבנות צעירות וכבר עצמאיות, כדורסל עם החבר'ה, ועוד. וכמובן, מוזיקה.

אמנם גלי-צה"ל היה ערוץ לא מפותח ולא מקובל אצלנו בבית, אבל כשביום שישי בשתיים בצהריים התמקם על הסקאלה שלמה ארצי עם "עוד לא שבת" שלו, הפכו הצלילים הללו למבשרים הראשונים לבואה של השבת:

לפנות ערב, כשהבית כבר המה באחים הגדולים ובאורחים לשבת, היה מי שהניח תקליט של אריק איינשטיין או חווה אלברשטיין על הפטיפון. אם לא, אז בחמש וקצת, אחרי החדשות, היו מציפים את הבית הצלילים של "לפנות ערב" – "שירים עבריים לערב שבת, מדי יום שישי ברשת ג'":

אחר-כך היה ממשיך הערב בטקס המלא של ליל שבת – יין ממלא את הכוסות על שולחן האוכל, כולם מצוחצחים ומסורקים, ובבגדי שבת יושבים לארוחה חגיגית משותפת. שלווה משפחתית, והרדיו דומם.

בשבת בבוקר אני בדרך-כלל מראשוני המשכימים, ומבלי לצאת מהמיטה, אני מפעיל בתשע את הרדיו הסמוך אלי כדי לשמוע "אותי זה מצחיק" – מערכונים לשבת בבוקר ברשת ב':

בעשר, שוב תוכנית חדשות – "יומן השבוע" ברשת ב´ (אלא מה?). אבל לפני ששוב יתחיל המלל האינסופי והמונוטוני, מציפים את הבית הצלילים הקופצניים של הפתיח, שכל קשר בין עליצותם ובין התוכן שיגיע בעקבותיהם מעולם לא הובן:

בשל אורכו של המלל והעניין הדל שעורר בקרב אחדים מבני המשפחה, היו לעיתים מגיעות אצבעות נעלמות ומגלגלות את הסמן שעל הסקאלה עד לקצה השמאלי, שם שכנה רשת ג', ובה שודרו באותה שעה צלילים אחרים – עליזים ומאוד לא מונוטוניים:

 

"על בטוח, מדי שבת בעשר", ומי שצריך להסביר לו מה פירוש "המחט כבר מונחת", כנראה שלא היה צריך להיות כאן מלכתחילה. וכן, זה לא לציטוט, ואין לי מה להוסיף ללא עורך-דין, אבל בהחלט ייתכן שאותן אצבעות נעלמות היו מחוברות לשאר גופי בחלק מן המקרים. אלא שלרוב הנסיון לנשל את רשת ב' משלטון היחיד שלה ברדיו לא צלח, ובדרך-כלל מהר מאוד נשמע קולו של אבא כששם לב שהשפע המילולי שאליו הורגל הוחלף בקולות אחרים, ותוך זמן קצר שב כובד-הראש וקיבל לידיו בחזרה את השליטה במרחב הרדיופוני. אבל בשבתות שבהן ההפיכה כן צלחה, התפתח לו סיכוי שהסטטוס-קוו על הסקאלה ישמר עד לשתים-עשרה בצהריים, השעה בה מסתיימת "על בטוח" ומתחילה התוכנית "להיטים לוהטים":

השנים הם שנות מלחמת אירן-עירק, שנראתה אז כאילו תימשך לנצח. אולי זה רק הזכרון שמהתל בי, אבל נדמה לי שבמהדורת החדשות של צהרי השבת התקיים דווח "כמה-כמה" סדיר: תוצאות ההרג בשני המחנות במהלך קרבות השבוע החולף. אצל שני היריבים לא היה שמור מקום חם במיוחד לישראל, ולכן כשהוקראו מספרי הנספים של "אוהבי ישראל" העיראקים ומייד אחר-כך כמות ההרוגים אצל "חובבי ציון" האיראניים, היה אבא מקשיב בדממה, ובתום הדיווח היה מברך: "כן ירבו".

באחת, כששולחן ארוחת הצהריים החגיגי של שבת כבר היה ערוך, הצטרפה גם גלי-צה"ל לתפריט של תוכניות השבת, ובבחירה שלא היתה שייכת לדור הצעיר, עלתה "שאלות אישיות" עם יעקב אגמון לאויר:

בשתיים, הגיע הרגע אליו הייתי מחכה כל השבוע. מייד עם סיום ארוחת הצהריים הייתי יוצא למכונית שבחצר, שם היה לי מנהג, מסיבה לא ברורה, לבלות את השעות הבאות. אולי בגלל שידעתי ששם אף אחד לא יחריד את מנוחתי ולא יפגע בקודש הקודשים. החדשות בשתיים הן מסורתית ארוכות יותר, ואורכות כמעט עשר דקות. בעיניי הן תמיד נראו כנצח, ובכל פעם שהשדר עצר לקחת אויר, קיוותי שיגיע סוף-סוף המשפט המיוחל – "עד כאן החדשות מקול ישראל". ומכאן, כבר לא אצטרך לחכות הרבה עד שיבקעו ממכשיר הרדיו הצלילים, שאליהם חיכיתי בחוסר סבלנות במשך שבוע שלם פחות שלוש שעות:

אכן, נחת. אם המנגינה היתה נקטעת במהירות, היה זה סימן שהמשחקים כבר התחילו ועימם האקשן. העולם נחלק לשניים – אלה ששמות כמו גדעון הוד, עמי פזטל, דני דבורין, חנוך קינן, זוהיר בהלול ומשה קשטן מעוררים בהם צמרמורת של התרגשות, וכל השאר שלא מבינים דבר מחייהם. הספורט בטלויזיה היה בחיתולי חיתוליו, ולי, שמעולם לא הייתי צרכן כדורגל של איצטדיונים, זה היה טוב כמעט כמו הדבר האמיתי.

בחמש, המרווח עד סיום החלק בשיגרת החיים שנקרא "סוף השבוע", כבר מאוד מצומצם. זה הזמן להיפרד מבני משפחה שכבר מתחילים להתפזר ולחזור לשיגרת השבוע שלהם, ולהשלים עם כך שאוטוטו מפנה השבת את הבמה לימי בית-הספר הדלים. אבל לפני כן אפשר לתפוס עוד כמה רגעי עונג ברשת ג' עם מוזיקה נפלאה ב"כאן שם ובכל מקום", ולהרגע עם הקול המלטף והממכר של יהודית בן יעקב:

לחלק הראשון – ימי הרדיו – חלק א'

____________________________________________________________________________

ושוב תודה לכל חובבי הנוסטלגיה שעל מחקריהם נסמכתי בכתיבת פוסטים אלה.