מועד ב' למבחן התוצאה

ספטמבר 21, 2014

שנה חדשה עומדת בפתח, הזדמנות טובה לנקות קצת אבק מהבלוג ולשתף במשהו שכתבתי לאחרונה ושפורסם במגזין ראש-השנה של הייטקזון (המועדון הצרכני-קהילתי של עובדי חברות ההיי-טק בישראל). שנה טובה!

 

"הלהקה הזאת לא תגיע לשום מקום"

אמר סטיוארט סאטקליף לעצמו באפריל 1961, כשנטש את גיטרת הבס של הביטלס כדי לקדם את הקריירה האומנותית שלו בתור צייר.

"זה לא שווה מיליון דולר"

אמר ג'ורג' בל, מנכ"ל קרן הון הסיכון "Excite" לסרגיי ברין ולארי פייג', כשהציעו לו למכור את מנוע החיפוש שפיתחו, שהם קראו לו בשם המוזר "גוגל".

"יש לזה אולי סיכוי",

אמר לעצמו הלקטור בהוצאת "הרפר-קולינס" כשסיים לקרוא את הטיוטה של "הארי פוטר ואבן החכמים", "אבל לא צריך להזדרז בהחלטה".

"הוא לא רע",

אמרו ראשי הפורטלנד טרייל-בלייזרס על מייקל ג'ורדן כשהתלבטו במי יבחרו לקבוצתם בדראפט ה- NBA שנערך ב- 1984. "אבל אולי הוא לא מספיק ווינר. נוותר עליו ונבחר בסם בואי, יש לנו הרגשה טובה לגביו".

"עשרים וחמש אלף לירות זו ההצעה הכי טובה שתקבל",

ביקש המתווך לזרז את החלטתו של מוכר הקרקע שמולו עמד, "מי עוד יתן לך סכום כזה על שלושה דונמים ליד הים, שנמצאים כל-כך רחוק מתל-אביב, ליד הרצליה"?

 

בין אם נאמרו משפטים אלה באמת או שרק נבראו בדמיוני הפרוע, כולם נאמנים לרוח ההחלטה אליה הגיעו לבסוף מקבליהן. האם ניתן לשער עד כמה היו משתנים חייהם של אותם מקבלי החלטות לו בחרו אחרת? במבחן הזמן והתוצאה, קל ללגלג על אותן החלטות ולזהות את השגיאה האיומה שבקבלת כל אחת מהן. אבל זו כמובן חוכמת ה"בדיעבד".
החלטות. מי מאיתנו לא נזקק לקבלן במהלך חייו הפרטיים או במסגרת עבודתו, בוודאי אלה בינינו שעוסקים בתפקידי ניהול: מי לא איבד שעות שינה כשהחלטה גורלית עמדה בפתח, מי לא ייסר עצמו על בחירה זו או אחרת שהתבררה לבסוף כלא נכונה ומי לא טפח לעצמו על השכם כשהחלטה שלקח הוכחה כמוצלחת במיוחד.
אבל מה תיחשב כהחלטה טובה?
קל לדרג את איכותה של ההחלטה על-פי מבחן התוצאה: אם זו הובילה להצלחה, הרי שהעומד מאחוריה עשה חיל, ואם לא – נכשל כישלון חרוץ. אך מבלי להיכנס לשאלה הפילוסופית באשר למה תחשב הצלחה, ומתי בוחנים הצלחתה של החלטה (שהרי לעיתים תוצאה משובחת בזמן הקצר מתחלפת במפלה קשה בטווח הארוך), עולה התהיה האם מבחן התוצאה הוא המדד היחיד או אף החשוב באשר לאיכותה של ההחלטה. שהרי הצלחה בודדת – גם אם היא משמעותית – אינה מעידה על איכות המחליט או על איכותו של התהליך שהוביל אליה.
ואיזו החלטה היא זו שנמדדת לבסוף במבחן התוצאה? אולי העובדה שבהוצאת בלומסבורי אימצו את הארי פוטר ואת הורתו אינה זו המשמעותית יותר, אלא דווקא התעקשותם לפרסם את שם המחברת כג'יי קיי רולינג ולא כג'ואן רולינג בטענה ש"בנים לא יקראו ספר שכתבה אישה"? והאם ההצלחה המטאורית של גוגל והאופן שבו הטכנולוגיה הזו טלטלה את עולמנו בעשור (פלוס) האחרון הם תולדה של הפיתוח הראשוני של המוצר, או אולי של האופן שבו השכילו ברין ופייג' לקדמו ממוצר ראשוני ולהפוך אותו ל"בעל הבית" של העולם כפי שאנו מכירים אותו כיום?
לפעמים, מבחן התוצאה עצמו מתעתע. את ההחלטה למכור את מנוע החיפוש אותו פיתחו, קיבלו סרגיי ברין ולארי פייג' כשחשו שההשקעה בו גוזלת מהם זמן רב מדי ופוגעת בהתפתחותם האקדמית. בדיעבד, קל להגיד שזו לא היתה החלטה טובה. אך בנסיבות אחרות, שבהן הצעתם היתה מתקבלת על-ידי "Excite", היה גוגל יכול להישאר בגדר מנוע חיפוש טוב ולא הרבה יותר מכך, ואילו ייתכן שהשניים – לאור יכולותיהם המוכחות – היו הופכים למובילי דעה ולפורצי דרך בעולם האקדמי. במקרה כזה, מבחן התוצאה לאותה החלטה היה מסתמן כנראה דווקא כהצלחה. סימני השאלה, המלווים תסריטים אפשריים אלה יוותרו במקומם כבר לנצח. או, לפחות עד שיביאו לנו אותם ברין ופייג' את היכולת לעבור ליקומי זמן מקבילים.
איכות החלטה יכולה להיבחן בהווה ולא רק בתוצאה שתביא בעתיד. החלטות נאמדות בתהליך שבו הן התקבלו – כאלה שנלקחו באופן מקצועי, תוך שימוש בשכל ישר, בהתייעצות עם הגורמים הרלבנטיים ובאיסוף נרחב ככל האפשר של נתונים תומכי החלטה, נעשו בהתחשבות באילוצים של זמן ומשאבים, ועוד – יכולות להיבחן במבט לאחור ולהיחשב כטובות ביותר שניתן היה להגיע אליהן באותה נקודה בזמן גם אם לבסוף הובילו לכישלון.
שנים-עשר מנהלי קבוצות NBA ויתרו בדראפט 1996 על האפשרות לבחור בקובי ברייאנט, מי שלימים יהפוך לאחד מהכדורסלנים הטובים בעולם בכל הזמנים. המנהל השלושה-עשרה בחר בו, ומיהר להעביר אותו בטרייד ללוס אנג'לס לייקרס, הקבוצה שאותה יוביל בהמשך לחמש אליפויות. אבל האם כל שלושה-עשר המנהלים – כחצי ממנהלי הליגה – שגו? שהרי ברייאנט היה אז בן 17 בסך-הכל, כוכב תיכונים שבחר לדלג על משחק במסגרת המכללות כמקובל. העובדה שכל אותם מנהלים לא בחרו בברייאנט יכולה היתה להעיד על תהליך קבלת החלטה סדור ומחושב: כולם זיהו את הפרופיל הלא שיגרתי ואת ויתורו על תחנה חשובה בהתפתחותו כשחקן והגיעו למסקנה זהה.
אולי, אם אחד מאותם מנהלים היה "מחליט מהבטן", ובוחר בברייאנט בניגוד לרציונל ורק מתוך אינטואיציה, הוא היה מסדר "הפי אנד" לקבוצתו ולו. האם יש דבר כזה שנקרא "החלטה מהבטן"? רבים, ובהם אנשי עסקים עם רקורד מוכח בקבלת החלטות יענו ללא היסוס בחיוב. אני, הקטן, מאמין שגם באותן החלטות אינטואיטיביות מסתתר רציונל לא-מודע שהשפעתו רבה. אמר פעם מישהו – "החלטות טובות נובעות מניסיון, וניסיון נובע מהחלטות גרועות". ההחלטה להתעלם מברייאנט נולדה מחוסר ניסיון קודם בהצלחות של שחקנים עם פרופיל כשלו, מה שלא מבטל בהכרח את הסיכוי הטמון בבחירתו. החלטה כזו יכולה ללמד על קיבעון מחשבתי וחוסר מעוף בזיהוי הפוטנציאל כדי להחליט על לקיחת הסיכון ביחד עם הסיכוי. לכן גם כאן ייתכן שלא הכישלון במבחן התוצאה הפך את אותה החלטה לשגויה, אלא הדרך שהובילה אליה. דרך, שהיתה נטולת חזון וההעזה – ה"אקס פקטור" של רציונל התהליך.
והחלטה רעה מהי? – לא בהכרח זו ההפוכה להחלטה הטובה. אי-קבלת החלטה יכולה במקרים רבים להיות זו הגרועה ביותר. גם אם מבחינה הסתברותית לפעמים הימנעות מהחלטה תוביל לתוצאה טובה יותר, במרבית המקרים גם להיסוס עצמו יהיה מחיר. היכולת לבחור היא זו שמעניקה לנו שליטה כלשהי בגורלנו והיא גם זו שמבחינה בין מי שעלול להתמהמה כדי להגיע לידי ההחלטה המושלמת ובין מי שאינו מניח לחרדת ההחלטה לשבש את דרכו. ההבנה שיש לקחת צד, קשה ככל שזה יהיה, היא תנאי הכרחי בתהליך ומהווה תכונה משותפת לכל מקבלי ההחלטות הטובים – הרציונלים, המעזים, המחליטים מהבטן וכל השאר.
"making a decision" אומרים באנגלית – "לעשות החלטה", כלומר לעשות תהליך, שרק בסיומו מתבצעת הפעולה האטומית כפי שהיא מוגדרת בעברית – "קבלת החלטה". אולי זה ניואנס, ואולי יש כאן משהו עמוק יותר, תרבותי. לא יודע, תחליטו אתם.

מודעות פרסומת

העצב

נובמבר 27, 2013

"שוב אותו העצב דופק לי בחלון
למה הוא בא בעצם אנ'לא פותח לו היום
איך הוא בכלל יודע איפה אני גר
מי זה מגלה לו לא אמרתי שום דבר"

(שוב אותו העצב, אריק איינשטיין)

יום עצוב, יום של ריקנות משתקת. נורא ברור למה – אריק איינשטיין איננו.

ובעצם, לא ממש ברור מאיפה מגיע העצב הזה. מה באמת גורם לי – וכנראה לרבים כל-כך – לבכות עליו ולהתאבל כמו היה בן משפחה קרוב שהלך. הפעם האחרונה שבה התעצבתי כך היה קצת לפני פחות משנה, כשענת גוב נפטרה. הוא היה זמר נפלא שחתום על רפרטואר בלתי נדלה של קלאסיקות ישראליות, וגם אדם מיוחד. ואני אוהב אותו ואת שיריו מאז שאני זוכר את עצמי. אבל לא הכרתי אותו באמת. הוא היה דמות רחוקה, מעולם מרוחק. אז למה אני מתאבל עליו כאילו היה קרוב כל-כך? אני מנסה לבאר לעצמי, כמו לפני קצת פחות משנה, ולא ממש מצליח.

ו"מאיפה זה בא, מאיפה זה בא, מאיפה בא העצב?"

(לא, זה דווקא לא איינשטיין. למילים אלה אחראי מיכה שיטרית, השר לענייני דיפרסיה, מילים שהולחנו על-ידי ארקדי דיכדוכין)

אולי זה כי הוא הפסקול של ילדותי, וכפי ששמעתי לאורך היום, כנראה גם של רבים אחרים. לכל גיל יש את התקליט שלו, לכל שלב באותה ילדות את השירים שמסמלים אותו. ואולי מותו מסמן לי את אובדנה של אותה ילדות? אלא שהילדות הזו אבדה לפני עשרות שנים, וגם ההשלמה עם לכתה הגיעה כבר מזמן.

ואולי כי הליכתו מאיתנו מקבעת סופית את העובדה שיותר כבר לא יוציא שירים חדשים. אלא שאינספור שיריו לא נקברו היום יחד איתו. הם יישארו איתנו וימשיכו להתנגן בפסקול של שארית חיינו. ובעצם, הוא ממילא מיעט (יחסית) ליצור בשנים האחרונות, וגם השיר האחרון שהוציא – ביחד עם שלמה ארצי – נתן את התחושה ש"הרעש הגדול מכסה את השתיקה". למעשה, התקליט המשמעותי האחרון שלו היה ככל הנראה "מוסקט", אותו הוציא עם שלום חנוך עוד בשלהי המאה הקודמת. וחוץ מזה, בקרוב ממילא יתחילו לצאת לאור שירים נוספים שהקליט ומעולם לא הוציא לאור, ושאשר מותו רק יוסיף נדבך נוסף להתעניינות בהם.

ואולי כי הסתיים פרק, כפי שנהוג לומר. אריק איינשטיין נולד כעשור לפני הקמתה של המדינה, וההתפתחות המוזיקלית שלו היוותה למעשה את השלד עליה הוקם מה שמוגדר היום כ"מוזיקה הישראלית". ואולי כי לא כותבים שירים כמו שכתבו פעם. כותבים, כותבים, נו באמת, עוד לא ממש הגעתי לגיל בו אגיד משפטים כאלה.

ואולי כי הסמיכות של פרשת "הזמר המפורסם" (מותר כבר לכתוב שזה אייל גולן?) למותו רק מחדדת את הפער בין הטוב שהיה והעלוב שנותר. המלך – שאהב בעיקר את התה והלימון שבבית – מת, ואנו נתקענו עם המלך החדש, זה שעושה בת-מצוות (תרתי משמע) ומעלים מיסים (לכאורה כמובן, לכאורה!).

ואולי עצוב כי מת מי שיותר משהיה אמן, היה בן-אדם פשוט, צנוע ונעים הליכות (כן, אני יודע שכבר לא משתמשים בביטויים האלה היום, אבל מה לעשות וזה מה שהוא באמת היה?).

ואולי זה לא מיקרי שאותן תחושות שעלו לאחר לכתה של ענת גוב דמו לאלה שהציפו אותי היום. בשני המקרים, ייתכן שהכאב הוא לא רק על יוצר, אלא קודם כל על אדם. שניהם הוכיחו את הטעות שבתפיסה לפיה האמן הוא "אחר", ושכישורי יצירה מוכרחים להגיע בד בבד עם אגו מוגדל, והראו שזו בחירה ולא הכרח המציאות לבחור בפריבילגיות השמורות בדרך-כלל לחברי אותה קבוצה מורמת מעם.

צניעות, מילה שנראה שנכחדה מהמילון בתקופה שבה חובה על מי שרוצה בקורטוב הצלחה לשווק עצמו לדעת, בימים בהם התרגלו כבר אוזנינו לדברי רהב עצמי אינסופיים כאילו גדלנו על ברכי הפתגם "יהללך פיך, גם אם לא זר". ואולי העצב הוא על שבלכתו הוא מותיר אותנו עם הבל הסלב, ועם מדורת שבט שמהבהבת ערב-ערב בעליבותה, מעלה את מיטב ערכינו באש רק כדי שלהבות הרייטינג ימשיכו לבעור ולרצד גבוה ככל האפשר.

ואולי זה פשוט הסתיו. "הסתיו עם הענן, ועם הרוח המייבב". ואולי זה מקור העצב, ואולי לכן "צובט בלב". אולי "זה רק הסתיו וזה עובר" ( זה דווקא כן אריק איינשטיין, למילותיו של יחיאל מוהר)

נ.ב. – מעניין שלמרות צניעותו לא מעט משמות שיריו – ביניהם מהטובים ביותר – התחילו במילה "אני": "אני ואתה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", וכמובן, אחד משירי האהבה היפים והעדינים שנכתבו אי-פעם:


הצדעה אחרונה

ינואר 7, 2013

השבוע קיבלתי בדואר הודעה שפוטרתי.

טוב, העובדות הן הרבה פחות דרמטיות ממה שזה נשמע בתחילה; למעשה זו בשורה קשה פחות, אפילו משמחת. אבל שיווקית, זה משפט מצוין לפתוח בו, תודו.

זו ההודעה שקיבלתי, במלואה:

46-פטור

ובכן, אחרי 22 שנות מילואים (ועוד שבעה חודשים, כפי שמקפיד לציין המסמך הרשמי), פוטרתי באופן רשמי מצה"ל. אפשר לפנות מהמחסן את הצ'ימידן הענק שלי, למצוא למי אפשר להוריש את החרמונית שמלווה אותי עוד מימי כקצין צעיר, לזרוק את הפתק עליו רשומים סיסמת הגיוס שלי ומקום המפגש במקרה חרום, למחוק את מספרי הטלפון של עמיתים איתם אני ניפגש רק כשהצו מחייב זאת, לשכוח את הנתיב המוביל למקומות כמו ג'וליס או צאלים. אפשר להשמיע את צפירת הארגעה: כל כוחותי שבו בשלום לבסיסם, וכעת חוזרים – אם להשתמש בשפה הצה"לית שכה שגורה בפי מזה ימים רבים – למכלאות הפרטיות.

רק לפני שבועיים עוד פתחתי באופן אוטומטי מעטפה שבחזיתה התנוססה חותמת המשולש הצבאי: מבעד לזגוגית הניילון של המעטפה הבחנתי בכיתוב "צו התייצבות". הלב איבד פעימה, כמו בכל המקרים הדומים שקרו לי בעשרות השנים האחרונות, ורק כשפתחתי את המעטפה הבחנתי שהיא נועדה בכלל לבתי, שהתבקשה להתייצב לצו גיוס ראשון. אחרי כל-כך הרבה שנים שמעטפות נפץ שכאלה נועדו אך ורק לי מתוך בני משפחתי, הגיעה העת להפנים שהשרביט עובר לדור הבא.

האמת היא שהבשורה ריגשה אותי הרבה פחות ממה שחשבתי לפני שנים רבות שכך תעשה. אולי מפני שלפני כשנתיים הצלחתי לשכנע את מפקדי שמיציתי, שאת תרומתי הדלה בשירות המילואים אוכל להמיר בתרומה משמעותית יותר בהתנדבות כזו או אחרת בפעילות נטולת מדים. אני מאמין באמת ובתמים שציונות בשנות האלפיים אפשר להגשים בכל-כך הרבה דרכים מלבד שירות מילואים. לשמחתי לבסוף הקשיבו לי, והבטיחו לי שיקראו לי רק במקרה חרום. כך שהשנתיים האלה היו עבורי שחונות משירות מילואים, והפטור הרשמי היה המשך ישיר לעובדות שכבר נתקבעו בשטח.

אז הנה, סימנתי וי על עוד אבן דרך מאלה שאותן סימנו לנו בפרקי אבות: בן שלוש עשרה למצוות (Been there, done that), בן חמש עשרה לתלמוד (תושב"ע נחשב?), בן שמונה עשרה לחופה (ענדתי דיסקית לצוואר במקום טבעת לאצבע), בן עשרים לרדוף (באינתיפאדה), בן שלושים לכוח, בן ארבעים לבינה (לא סגור על זה) ובן ארבעים וחמש (אם אתה קצין) לפטור ממילואים. היעד הבא – בן חמישים לעצה, ואני כבר מתחיל להרהר מהי העצה עליה אבחר להמליץ. "עדיף להיות עשיר, בריא וחכם מאשר עני, חולה וטיפש" זו אחלה עצה, אבל נדמה לי שאמרו את זה קודם, לפני. לא משנה.

אחרי כל השנים הללו, אפשר (ורצוי) להוציא אותי מהצבא. אבל האם באמת אפשר להוציא את הצבא ממני? האם באמת אדע כיצד להניח בצד את מה שנצבר בי בכל אותו פרק בחיי שכעת הסתיים, ולהזדכות עליו באפסנאות? למשל, לשכוח את המספר האישי שלי – שהרי יותר לא אזדקק לציין אותו בכל פעם שאתבקש למלא טופס צבאי כזה או אחר – ולהפוך אותו מעתה לאוסף ספרות אקראי? האם אוכל להיפטר מההרגל לאכול בביסים גדולים ומהירים, כאילו כל ארוחה בחיי תחומה בשבע הדקות אותן הקצו לנו בטירונות, שלאחריה עלי להתייצב ולהסתדר בשלשות עם חברי? האם אוכל לשכוח את המשמעות של המושגים פרח, גפרור או מברג בצה"לית מדוברת? האם אי-פעם יעלמו לחלוטין החלומות בהם אני שוב על מדים, במשימה הזויה כזו או אחרת?

פעם כבר הבחנתי שלרבים מהנושאים עליהם בחרתי לכתוב – בסיפורים קצרים, בספר – מתווסף פרק משני או עיקרי שמתרחש במסגרת הצבאית או בהשפעתה. ולא שהייתי מורעל או חייל מצטיין. ברוב הזמן הייתי עסוק בהטחת ראשי בקיר הצבאי. אבל אותו שורש עמוק שהתחיל לנבוט בגיל שמונה-עשרה (ובעצם אולי הרבה קודם לכן), תפס אחיזה, הלך והעמיק, וספק אם יידום גם באותו יום בו נכרת גזע האילן לו הוא מעניק חיים. כבר יש לו חיים משל עצמו, ואין בכוונתו להניח לי. ואולי זה לא רק אני, אלא החברה בה אני חי, שבתוך הדי.אן.איי. שלה צרובה בגדול האות צ', ולעד – או לפחות בעתיד הנראה לעין – תמשיך לחיות על חרבה, או לפחות על קופסת מנות קרב ומצופה.

זהו, נגמר. משוחררים.


אם כבר לבד

אוקטובר 18, 2012

בחמישי האחרון התקשר אלי ריצ'ארד ואמר שהוא מופיע בערב בתחנה בזכרון. כבר מזמן ביקשתי ממנו שיודיע לי כשהוא מופיע עם הלהקה שלו, ועכשיו כשהתקשר, הבטחתי שאשתדל להגיע. מתי אתם מופיעים?, שאלתי. בתשע וחצי-עשר, השיב. ריצ'ארד, את זה אפשר לשער על-פי שמו, אינו ישראלי מלידה, אבל עשה מספיק משנותיו כאן כדי שגם הוא יצטט בלי להניד עפעף שעת התחלה ישראלית טיפוסית שכזו. הזמנתי חבר להצטרף אלי; הוא נענה בשמחה להזמנה הספונטנית, ואמר שחברים אחרים יצטרפו גם הם. קבענו להיפגש שם באותה שעת יעד מתעתעת.

מבנה תחנת הרכבת הישנה של זכרון, ששימש בימים עברו (והשמועות אומרות שישמש גם בעתיד) להורדת והעלאת נוסעים, הוסב לאחרונה לבית קפה, שממוקם במבנה המקורי ובגינתו הצנועה. מדי כרבע שעה חותכת את האויר שריקה חדה, כשעדר הקרונות שועט בעקבות הקטר על הפסים שממוקמים רק מטרים ספורים ממושבם של באי המקום. הפעם הראשונה מפתיעה ומבהילה, אבל אחרי שמתרגלים הופכת הישיבה במקום לנעימה. ברבע לעשר הייתי שם, תוהה ביני לביני האם ביחס לשעת ההגעה ה(לא) מוגדרת, תסווג שעת הגעתי כ"איחור אופנתי". כך או כך, ההופעה טרם התחילה. הלכתי להגיד שלום לריצ'ארד ועשיתי סיבוב מהיר כדי לנסות ולזהות אם החבורה כבר ממוקמת. כמו תמיד, החברים היו אופנתיים ממני, ושום פרצוף מוכר לא נראה בשטח. מאידך, גיליתי שכל השולחנות תפוסים. הצטיידתי בבר בבקבוק בירה, והתלבטתי היכן לבלות את זמן ההמתנה לחבר ולהופעה.

במקום לא מרוחק מהבמה זיהיתי חבית מונחת ובקרבתה כסאות בר. תוהה אם החבית הוסבה לשולחן מן המניין, התיישבתי לידה ואימצתי לי אותה ככזו. ישבתי נבוך. רק כשאתה לבד בסיטואציה מעין זו, אתה מבין כמה עוצמה יש לקהילה כלשהי שמקיפה אותך, גם אם זו שגרתית או כשהיא מורכבת בעיקר משתיקות. המבוכה הלכה והתגברה כשעוד ועוד אנשים זרמו פנימה, ואני נותרתי בדד. ריצ'ארד עמד בינתיים על הבמה עם הגיטרה ביד, ממתין אף הוא לחברי להקתו שיתקבצו סביבו. מפעם לפעם הצטלבו מבטנו. ואני עוד סיפרתי לו בשמחה כשהגעתי שלא באתי בגפי אלא עם קהל מעודדים.

מחוגי השעון הוירטואליים בטלפון הנייד שלי עברו את השעה עשר, ודבר – מלבד מפלס הבירה בבקבוק ששימש לי לחברה – לא השתנה: ההופעה עוד לא התחילה, ושום סימנים לחבר לא נראו בשטח. מתי הופך האיחור מאופנתי לכזה שהוא סתם מגעיל? עוד עשר דקות נוקפות, והלהקה מסתדרת על הבמה: גיטרה חשמלית, כינור וקלידים, וביניהם ריצ'ארד והגיטרה מאחורי המיקרופון. הווליום במיקרופון של ריצ'ארד קצת נמוך, קולו נאבק בצליל הדומיננטי של כלי הנגינה, אבל המוזיקה – קאברים לקטעי בלוז-רוק קלאסיים – מצוינת, התיאום בין הנגנים נהדר, קטעי הסולו מלהיבים והתענוג בעיצומו. הנה, למשל, המקור לקטע מהרפרטואר שלהם:

חבל רק שהקהל לא לגמרי קשוב. אחרי הכל, הם לא יושבים לבד ליד השולחן. אחרי כמה אס-אם-אסים מתברר שאוכל להמשיך להתרכז במוזיקה ללא הפרעה – העייפות שיתקה את החבר והשאירה אותו בבית, ובהיעדרו התפזרו שאר החברים.

קלישאתי ככל שזה נשמע, בבדידותי לא נותר לי אלא להסתפק בטיפה המרה. אם כבר לבד אז שיהיה בלגימה. כבר קודם – לאחר שאף מלצרית לא עצרה לדרוש בשלומי – הסקתי שהמקום בו התיישבתי לא הוכרז כשולחן, ולכן ניצלתי הפסקה בין השירים כדי לגשת לבר ולהמיר את הבקבוק הריק שלי באחד אחר, גדוש וצונן. בעוד אני ממתין לברמנית שתתפנה להזמנתי, הבחנתי בבחורה שניגשה לכסא עליו ישבתי עד לפני רגע, התנהלותה משדרת רכישת בעלות. עוד לא הספקתי לאותת לה שהמקום תפוס, ולהפתעתי ראיתי שאינה לוקחת אותו או מתיישבת עליו, אלא רק מזיזה אותו מעט הצידה. השלימה פעולתה וניגשה להתיישב ליד חברתה בשולחן אשר היה ממוקם מעט מאחורי המקום בו ישבתי קודם.

עד שהבקבוק עבר לבעלותי הבנתי כבר את הסיטואציה שנוצרה, וכעת – נבוך – נותרתי במקומי, מהסס כיצד לפעול. אני משוכנע לגמרי שכשלראשונה התמקמתי באותו כסא, אותן בנות לא היו ממוקמות שם, וממילא לא סומן לי במהלך כל ההופעה עד כה שאני מסתיר. ובכל זאת, הרמז כעת הוא ברור. ניסיתי להתאים את עצמי למצב שנוצר, ולמצוא לי מקום חלופי. אלא שמקום ישיבה לא היה, ובגלל מבנה המקום, גם לא עמדה ממנה אוכל לצפות בעמידה.

התפתלתי כמה שניות לחפש מוצא, תוהה מה היתה עושה חנה בבלי – או נכון יותר לומר, מקבילה הגברי של חנה בבלי – לו היה במקומי. מה היה משמעותי יותר בעיניו – צדק אלמנטרי או נורמות חברתיות? לפי אותן נורמות, לא רק שהתחשבות היא ההתנהגות המוערכת, אלא שכגבר מצופה ממני להיות ג'נטלמן ולוותר על כסאי למען האישה, גם במחיר אי-הנוחות שלי עצמי. שלא לדבר על ציפיותיהן של בנות צעירות ונאות, שרגילות וודאי לפרוס את חיוכן המקסים לעת צרה, להמיס את לב הגבר שמולן ולקבל את מבוקשן. האם אוכל לעמוד בפני הציפיות שממלאות את האויר? מצד שני, הצדק הבסיסי לצידי, שהרי הייתי שם קודם, לא? ואם אוותר על נוחותי למען זו שלהן, לא אוכל להמשיך להנות מההופעה. חוץ מזה, נשים מבקשות שוויון, לא ככה? האם יש דבר שוויוני יותר מקבלת החלטה שאינה מושפעת משיקולי מגדר?

ממשיך להתלבט, ובתחושה של אין ברירה, החזרתי את הכסא למקום, התנצלתי בפני דיירות השולחן שמאחורי, והתיישבתי שוב.  אלא שמאותו רגע הוסחה דעתי באופן ניכר. רק חלק מוגבל מתשומת ליבי הוקדש למוזיקה, ואילו כל שאריתי היתה נתונה להתלבטות הפנימית ולהתמודדות עם גזר הדין שכבר חרצתי נגד עצמי: אשם בהיותו לא ג'נטלמן. המחשבות נדדו, והעיניים ניסו לאתר מקום שהתפנה, שממנו אוכל לראות את המשך ההופעה מבלי שמצפוני יעיק עלי. כעבור מספר דקות הוכתרו נסיונותי בהצלחה.

התנחלתי במקומי החדש, ולמרות שנורא התאפקתי, לא הצלחתי להימנע מלהגניב מבט לעבר שולחן הבנות כדי לראות אם ניכרת תגובה כלשהי בקרבן, ואם רוח האבירות שתקפה אותי עשתה רושם כלשהו. קשה לומר: האחת ניהלה ממקומה שיחת טלפון, ואילו ידידתה היתה רכונה מעט לפנים, ראשה מורכן לעבר המכשיר שבידה, אצבעותיה מרקדות עליו. חבל. לו היו עסוקות פחות היו ודאי יכולות להצטרף אלי ולהמליץ על ההופעה של ריצ'ארד והלהקה שלו בתחנת הרכבת הישנה בזכרון.


דמיון חופשי

אוגוסט 19, 2012

יש לי דוד שהשתתף באולימפיאדה. זה סיפור אמיתי, לגמרי. אוריון גלין-גלר שמו, הוא היה אלוף דיסקוס ששיאו בארץ לא נשבר במשך שנים רבות, וחבר במשלחת שייצגה את ישראל כשהשתתפה לראשונה במשחקים, בהלסינקי 1952.

גם אני השתתפתי באולימפיאדה. ובמונדיאל. גם זה סיפור אמיתי, אבל פחות. במקרה שלי, אביסע'לה דמיון הפך את זה לאפשרי. בעצם, מה היא המציאות אם לא סך כל הדברים שהמוח מסווג עבורנו ככאלה שאכן התרחשו? כאשר הדמיון מוסיף נתח משלו, ועוצמת שרירותו זהה לכל מה שאספו החיישנים שלנו מהסובב אותנו, לעיתים קשה להבחין בין הדברים ולשרטט את הקו שעובר בין המציאות ובין המציאות המדומה. במקרים מסויימים, טוב שכך.

כשאתה גדל כילד במושב, אי-שם בשנות השבעים בואכה שמונימה, חתיכת דמיון מפותח בהחלט יכולה לבוא לעזרתך. במציאות של ערוץ טלויזיה אחד, עם איים אבודים נפלא אחד ואינספור שידורים חוזרים ומשמימים של הטלויזיה החינוכית; שנים לפני שחובר האינטרנט לשאלטר ומשחקי המחשב הומצאו, כשמשחקי הקופסא המצויים בביתנו דהו כבר ומרכיביהם נשחקו מרוב שימוש, כשכל הספרים המעניינים בבית כבר דופדפו עד זוב-דם, וכל עותקי "החמישיה" או "השביעיה", "קופיקו" או "צ'יפופו" הזמינים בספריה המקומית או האיזורית כבר הושאלו, כשסך כל החברים הפוטנציאלים במושב – בני שכבת הגיל שלך או אלה שקטנים או גדולים ממך בשנה – הוא עשרה, עולם שפיתחת עבור עצמך בהחלט יכול לבוא לעזרתך.

יעילותו של אותו דמיון הוכחה גם בעבודות המשק השונות, עבודות רוטיניות ושוחקות שבוצעו במשך שעות וימים. למשל עקירת עשבים או סיוד הגזעים של עצי הפרי. לא של שניים או שלושה, אלא של כל אלה הממלאים את שטחו של מטע בן 24 דונם. או כשצריך להפרות שדה של  מילונים, פרח-פרח (בחיי, יש דבר כזה). הרדיו שנדד איתי ממקום למקום עזר קצת בהתמודדות עם השממה התרבותית של אותן שעות ארוכות, אבל על כל השעמום שנותר גם לאחר התערבותו, פיצה אותו דמיון מבורך.

ועוד היה נדרש הדמיון כדי להתמודד עם המחבלים והמפלצות ששרצו באיזור המושב בשעות הלילה. כן, בטח, תצחקו. אני אומר לכם – זה בדוק, היו שם המון כאלה. שלא לדבר על האסירים המסוכנים שברחו ומסתובבים בסביבה: מתישהו באותן שנים ברחו שמונה אסירים מסוכנים מכלא רמלה. כל המדינה רדפה אחריהם, ותמונות שלהם – הפרצופים המפחידים ביותר שניתן להעלות על הדעת – הופצו בכל הארץ, כולל על לוח המודעות של המושב. לי לא היה ספק שהם הגיעו לתחומי המושב, והם מסתתרים בשדות ובגינה, ממתינים לשעת הכושר כדי לבצע את זממם.

כך שכילד עמלתי על תחזוקת עולם עשיר של מציאות מקבילה, אולי נכון יותר יהיה להגיד – מציאות נוספת, משלימה. אפשר שלא שם זה הסתיים, אלא נמשך גם בימי כמבוגר. כתיבת ספרים, קוראים לזה.

הנה למשל כשהיה עלי להתמודד עם אחת ממשימות הערב השגרתיות – שחרור הפרות בתום ארוחתן. מוקדם יותר בכל ערב היה אבא שלי מפזר את האוכל באבוס ובעזרת מנגנון מיוחד מונע מהפרות להוציא את ראשן ממקומן. כל פרה עמדה בעמדה קבועה בשורת ההאכלה, בסדר שהוכתב ממקומן בהיררכיה הרפתית ומעולם לא השתנה. אם לא היו הן מקובעות למקומן, היו החזקות יותר מסיימות את ארוחתן, מגרשות את החלשות שבעדר ואוכלות ממה שנותר בצלחתן. האכלת הפרות היתה לרוב סיום שגרת העבודה במשק, שמייד אחריה היה נכנס אבי הביתה לסעוד בעצמו את ארוחת הערב, בשעה שהפרות עמדו רתוקות למקומן, ועוד בטרם כילו את החציר והקש שמילא את אבוסן.

כעבור זמן – לעיתים כעבור חצי שעה ולעיתים כעבור שעות ארוכות, זה לא באמת משנה, שהרי לעמוד על מקומן, להעלות גירה ולבהות סביבן הן יכלו הרי גם כשהיו קשורות  – היה נזכר בפרות, ושולח את אחי או אותי כדי להתירן. המשימה הזו, מטלה קצרה אך שנואה, גררה לא מעט ריבים בינינו. שלושים מטר, לא יותר, עמדו בין פתח הבית לרפת, ושם די היה בפעולה זריזה אחת כדי לשחרר את כולן. אבל הדרך הזו, קצרה ככל שתהיה, שפעה מחבלים, מפלצות ואסירים מסוכנים. עבורי, היתה רק דרך אחת סבירה להתמודד איתם.

מיד ביציאה מפתח הבית הייתי מחמם את שרירי לקראת השתתפותי במקצה הגמר האולימפי בריצת מאה מטר. בשביל הצר המוביל לרפת זיהיתי מימיני ושמאלי את יריבי, ומיד היתה מגיעה הפקודה לתפוס את מקומנו באדני הזינוק. "מוכנים. היכון. צ א", נשמע רעם אקדח ההזנקה, ואני הייתי מתחיל את הדהירה המהירה אל עבר הרפת.

והם יצאו לדרך. זינוק מצוין לדון קווארי מג'מייקה, אבל גם אלן וולס במסלול השני נראה מצוין. פייטרו מניאה כרגע שלישי, מנסה לצמצם מול שני המובילים. אבל קווארי נראה טוב והוא מגדיל את הפער. קווארי דוהר במהירות, קשה להאמין שאלן וולס יצליח לסגור הפער…

הגעתי לרפת. המשימה שלפני אמורה להיות פשוטה: לסובב על צירו את המנגנון שמקבע את הפרות למקומן על-ידי דחיפת מוט ברזל שאורכו כמטר. אם הפעולה תבוצע במהירות ויעילות, מומנט הכוח יועבר הלאה, והתפסים שמונעים מהפרות לשלוף את ראשן יוזזו ממקומם, ויאפשרו אז את יציאתן. אך אם לא אעשה זאת בחדות הנדרשת, יפעילו הפרות חסרות הסבלנות לחץ על התפסים עוד לפני שאלה יוזזו ממקומם, ולחץ זה ימנע בעדי את המשך התנועה. ועכשיו לך תסביר לפרות להרפות מהלחץ. לך בכלל תסביר להן משהו, הן הרי פרות. פאר הבריאה בכל מה שקשור לטמטום. ובשלב הזה, כשמחבלים ואסירים נמלטים אורבים לי מכל עבר, כל שניה היא הרת גורל.

כך או כך, בסופו של דבר מושלמת המשימה ואפשר לחזור.

קווארי עדיין מוביל בבטחה כשהאצנים השלימו את מחצית הדרך. אבל רגע, מוסל כרגע מגיע מאחור ופורץ במהירות קדימה. הוא עובר את מניאה כאילו זה האחרון הפסיק לרוץ והוא סוגר את הפער על שני המובילים… מוסל שועט קדימה, הוא כבר שני, האם הוא יספיק לעקוף את קווארי?… המטרים האחרונים, הוא מהיר כברק, וממש בשניה האחרונה הוא מותח את החזה שלו וחוצה ראשון את קו המטרה! מוסל ניצח בצורה מדהימה, מדלית זהב ראשונה לישראל!!….

כן, כך השתתפתי באולימפיאדה , ואפילו זכיתי בזהב. אבל חשוב מכל, צלחתי פעם נוספת את המסלול המסוכן כל-כך המוביל אל הרפת.

__________________________________________________________________


זה כל השוּני

יולי 20, 2012

המחאה החברתית מחפשת את דרכה: פעם אלימה, פעם ידידותית לסביבה; מקצתה א-פוליטית בעליל, ומקצתה מחפשת פתרונות גם באפיקי ההשפעה המסורתיים; ויותר מכל אולי, עסוקה בעצמה ובמאבקי כוח פנימיים. שנה עברה, והציפיה לקאמבק מפואר, לגירסה שניה ומשופרת של יציאת מצרים, מתעכבת. חג האוהלים המסורתי, שהוכרז בפסוק "…בחודש השביעי תחוגו אותו, באוהלים תשבו, קיץ תמים; כל-האזרח, בישראל…" (ויצעק פרק כ"ג, פסוק מ"א), עוד לא נחוג השנה: החודש השביעי כבר כאן, ושדרת השאנז-אליזה של קרב הבסטיליה הישראלי, שוממת.

אולי הותש העם אחרי שצפה במחאתו הכנה ומלאת ההתלהבות מתפוגגת בידי ועדה עייפה ושלטון אדיש. שלטון, שפעולותיו מוכוונות אינטרסים אלקטורליים, ובבוחנו את רחבת הכיכר הצפופה ממפגינים, אינו מזהה פוטנציאל רב שכזה גלום עבורו בין ההמונים. מרבית מאלה שהעלוהו לשלטון בפעם הקודמת מצויים ככל הנראה במקום אחר אותה שעה, ועיוורונם יביא אותם להמליכו גם בפעם הבאה. וזוהי חולשתה של תבנית המחאה: לכשעצמה, אינה אפקטיבית. רק כאשר היא מיתרגמת – על-ידי אותם אלה שאליהם כוונה – לדאגה או לחשש, לאכפתיות או לבהלה, עשויה היא להביא לשינוי. וכל עוד מערכות בחירות בארץ הזבה הזו ימשיכו לסוב סביב שאלת מי יחלק את ירושלים ומי לא, ולא סביב הדברים החשובים שעשויים לשנות את המציאות סביבנו, מצומצמת יכולתה להשפיע באמת ובתמים על חיינו.

אין זה אומר עדיין שכוח ההשפעה שלנו בטל בשישים. לא בכל דבר, אמנם, אבל במקרים רבים כל שעלינו לעשות הוא – לעשות. כשמטר ניטח עלינו ממעל, ואנו מקרצפים את פדחתנו בהנאה בקילוח המרענן, אסור לנו להתכחש למקור נביעתו, אם מרסיסי הזרם הזה עולה צחנת שתן חריפה. הזעם שהשתחרר לרחובות בקיץ שעבר, כוון לא רק אל הממשל, אלא אל עוד רבים אחרים שממאיסים את החיים, והופכים את היומיום כאן לכל-כך קשה ומתסכל. וכלפי אותם אנשים וגופים אנו יכולים לומר את דברינו, לעשות מעשה ולחולל שינוי.

זאפה-שוני, למשל. כל מי שמכיר את מבצר שוני יודע איזה מקום נפלא זה, ללא ספק אחד המקומות היפים באזור מגורי. התיאטרון המרשים שבו זוכה בשנים האחרונות לעדנה רבה, והפופולריות שלו מצמצמת פערים במהירות אל מול אחיו התאום שבקיסריה הסמוכה: רבים מאמני ישראל הפכו אותו ליעד מבוקש להופיע בו, ורבים – לא רק מהאיזור – מגיעים להופעות המשובחות שמכיל המקום. אידאלי? ממש לא. למרות אהבתי למקום, למרות מיקומו הנוח כל-כך עבורי וההיצע המוזיקלי הרב שהוא מציע, בצער רב אני מצהיר קבל עם ובלוג שבאופן הנוכחי שהמקום מתייחס לבאים בשעריו, לא אגיע יותר אליו להופעות.

החוויה השלילית מתחילה כבר עם הגיענו לסביבת המבצר. טור ארוך של מכוניות מזדחל כדי למצוא מקום חניה במקום שהוקצה לכך על-ידי המארגנים: בפאתי המחצבה הסמוכה, ובחסות פנס חיוור אחד, עושים דרכם נהגים רבים כדי למקם את מכוניתם. המקום צר ואינו מתאים לייעודו, כך שלמרות מכווני התנועה שפועלים במקום, זו אינה חוויה נעימה. אך הבעיה האמיתית מתחילה לאחר שמוקמה המכונית, אי שם ברחבי החניה המאולתרת. עת הוצאת את רגליך החוצה, טבלו אלה באבק המחצבה, כך שאין זה חשוב עד כמה מצוחצחות נעליך או גבוה עקביך, התחושה כעת היא של מילואימניקים העושים דרכם אל נקודת הגיוס. קבוצות-קבוצות עושים באי ההופעה את דרכם מהמכונית אל עבר התיאטרון. כביש צר, תאורה דלה, הולכי רגל ומכוניות שחולקים את הנתיב: מתכון לאסון. עוד יגידו בעתיד אלה שאומרים את המובן מאליו אחרי שהפורענות התרחשה, שהכתובת היתה על הקיר.

אלא ששם רק מתחילה הדרך. עוד צעדים רבים ידרשו, ודקות יעברו עד שנגיע ליעדנו. ושם, בתיאטרון, המקומות אינם מסומנים. כך שאם לא הגעת זמן רב, שעות, לפני ההופעה, עליך כעת לכתת רגליך כדי למצוא לך ולידידיך מקום ראוי לצפות ממנו בהופעה הקרבה. אני כבר לא מדבר על מחיר ההופעה ועל התעריפים השערורייתיים של המזון והשתיה במקום. אבל האם זו דרישה מוגזמת להגיע בנוחות אל הופעת מוזיקה ולהרגיש כבן-תרבות? – להחליק ברוגע אל מקום חניה המותאם לכך, לצעוד בשלווה ובביטחון אל אתר ההתרחשות ולהתיישב בנינוחות במקומות שהוקצו לנו מראש?

התקשרתי לשירות הלקוחות של זאפה-שוני, לתהות האם בדעתם לפעול בעניין. לגבי החניה, לא הבינה נציגת השירות את טיעוני: גם היא היתה שם, ודווקא מצאה חינניות רבה בצעידה על עקביה בדרך המשובשת. וחוץ מזה, יש להם היתרים ואישורי בטיחות כנדרש. ובאשר לסימון מקומות הישיבה, הציעה לי להקדים ולבוא כדי לתפוס מקום. זו תפיסת העולם שלהם, כך אמרה, הם רוצים שיגיעו מוקדם וימנעו מלהגיע ברגע האחרון: יאכלו, ישתו ויהנו מהמקום. בקיצור, לא רק שלא הצלחתי לשכנעה שציפיותיי הוגנות ושאכזבתי אותנטית, גם ציינה שלא שמעה תלונות דומות בעבר.

גם אני לא השתכנעתי. לא מהנסיונות להרגיע אותי שאיזור החניה בטוח ומורשה – כאילו לא חווינו כבר אסונות במקומות עליהם היה פיקוח. ובודאי לא באופן שבו עודדה אותי להקדים ולהגיע, ולא ניסתה אפילו להסתיר את המניעים הכלכליים הציניים שעומדים מאחורי האסטרטגיה של המקום. לכן, לא נותר לי אלא לוותר – בצער רב – על יופיו של המקום ועל המגוון המוזיקלי שהוא מציע. כי זו בעיני הדרך היחידה לנסות ולהשפיע – לעשות מעשה. האם אני היחידי שמרגיש שהמקום אינו מעניק לבאיו את השירות שהם ראויים לו? אינני סבור כך. אלא שכל עוד ימשיכו ההמונים לפקוד את המקום ולקבל כגזירת גורל את היחס המוענק להם שם, וכל עוד לא יביעו בפני הנהלתו דעה נחרצת על המחדל, ימשיכו אלה להתעלם ולהאמין שנביחת הכלבים לא מסכנת במאומה את מעבר שיירתם.


שש שנים וספר

יוני 20, 2012

לשיתוף פעולה של שתי אצבעות אנו זקוקים כדי לדפדף בספר. אצבע אחת תספיק במקרה של הטלוויזיה או האינטרנט: האגודל לרוב תהיה זו החולשת על המרת ערוץ טלוויזיה אחד במשנהו, והאצבע המורה כמעט תמיד היא זו שתגוייס כדי להקיש על כפתור בעכבר ולנווט את דרכנו ברחבי האינטרנט. משל קטן על מקור שינויי הצריכה התרבותיים שהשתרשו אצלנו זה מכבר.

לנקודת השקה מעניינת בין שלושת העולמות הנ"ל, התגלגלתי לפני זמן מה, די במקרה. בזיפזופ בין אתרי אינטרנט הגעתי לאחת מתוכניות העונה האחרונה של "אחד נגד מאה" באתר של "רשת". טריוויה עושה לי נחת, לא שאני באמת יודע להסביר למה. המתמודדת הראשונה בתוכנית היתה אמנית מוכרת. זו תופעה שצברה תאוצה בתקופה האחרונה – יוצרים בעלי שם שמגיעים להוכיח את ידיעתם ולשחק על כסף גדול: מוקי, איה כורם, קובי עוז ואחרים. כשהם עומדים בעמדת ה"אחד", הם לא מגיעים (רק) כדי לזכות בחשיפה ולקדם את יצירתם האחרונה; גם לא כהזמנה ממפיקי התוכנית על מנת להעלות את אחוזי הצפיה ולתעל את כספי זכיתם למען עמותה שיבחרו. הם מגיעים במטרה ברורה – לשפר את גובה מפלס חשבון הבנק שלהם. סוג של אין ברירה.

הפעם התארחה הסופרת דורית רביניאן, אישה אינטליגנטית ומקסימה. כך התרשמתי, לא שאני מכיר אותה באמת. לרגע קצרצר – בערב השקת הספר שכתבתי, ביפו – דרכינו הצטלבו. דקות אחרי שהסתיים האירוע, עמד דן תורן, ששר כמה שירים באותו ערב, ושוחח עם בחורה בסמוך לכניסה למועדון. כשעברתי שם, הוא קרא לי רגע אליו. "דורית רביניאן", הציג אותה, "מכיר?". "השם נשמע לי מוכר", עניתי בלי לחשוב יותר מדי.

בספרה "חשד לשיטיון", כותבת המחברת מאיה ערד שהתגובה השנואה יותר מכל על סופרים, מפי מי שהוצג כעת לפניהם, היא השאלה – "איזה ספרים כתבת?". שניה ברשימה, היא כשאותו אחד מהנהן בעניין לשם תשובתו של הסופר, ומבטיח שיחפש לראות אם עותק מספרו נמצא בספרית מקום מגוריו. אם היתה ערד מוסיפה תגובה שלישית, ייתכן שהיתה מתייחסת לתשובה כמו "השם נשמע לי מוכר". כן, זו לא תשובה מחמיאה במיוחד, אף פעם לא הצטיינתי בשליפת תשובות תקינות חברתית ופוליטית. לפחות שם היו לי נסיבות מקלות – ההתרגשות של אותו ערב השקה מיוחד עבורי.

מהר מאוד שכחתי את המפגש בינינו, בוודאי מהר כפי ששכחה היא. עד שראיתי אותה באותו שעשועון, ומתוך השיחה שניהלה בהקדמה לתוכנית עם המנחה אברי גלעד, ומכך שקראתי קצת לאחר מכן, למדתי את סיפורה, ומצאתי אותו מרתק: בגיל עשרים ושלוש כבר הוציאה לאור ספר מוערך, שהצליח וגם הביא עימו פרסים. ארבע שנים אחר-כך פרסמה ספר נוסף. מאז עברו שלושה עשרה שנה, במהלכן פרסמה ספר ילדים, אך מבחינת רומנים – שתיקה. בשנים הראשונות של האלף הנוכחי עמלה על ספר נוסף. בפברואר 2006, לאחר שש שנים שהשקיעה בכתיבתו, גנזה אותו.

"אני רוצה ללמוד את הסוד הזה", אמרה כשהתייחסה לאותו מהלך, והתכוונה כנראה אל היכולת לוותר על השליטה המוחלטת, זו שמצויה בחזקת הכותב במהלך חודשי ההיריון הממושכים שקודמים ליציאת הספר, כל עוד הספר הוא בחזקת בן-טיפוחים שטרם נחשף לעולם שבחוץ.

אני מנסה להבין את החלטתה, ולא באמת מצליח. שש שנים של עבודה, שנזרקת יום אחד – מבחירתה – לפח. יותר מאלפיים ימים בהם קמה והלכה לישון עם אותו סיפור שלעולם לא נזכה להכיר אותו, שבהם כתבה ומחקה, שינתה ותיקנה, הגיהה וערכה, הוסיפה ושיפרה. וביום איום אחד, עשתה DELETE – אם לא לקובץ המחזיק את סיפורה, אז לפחות לתקווה שיום אחד יראה הוא אור. אני מנסה לדמיין עד כמה היה התוצר בעיניה רחוק מלהיות שלם, ועד כמה לא נותרה בה אמונה שהמקולקל בר תיקון, עד שהחליטה לוותר עליו כליל. מנסה, ולא מצליח. אני לא חושד לרגע שהתוצאה לא היתה ראויה לפרסום, ואין לי שום ספק שספרים רעים משלה אושרו בידי מחבריהם, בידי בעלי הדעה בהוצאות הספרים, ופעמים רבות גם בידי קהל הקוראים.

האם השאיפה לשלמות היתה בעוכריה? והרי שם היא לא לבד – חוסר היכולת להתפשר היא נטייה שהביאה פרויקטים אינספור לגווע לאחר שמעולם לא הושלמו, שמביאה רבים לוותר על אושר חלקי, שאינו נטול מגרעות, רק מפני שהרצון לזכות באושר מושלם מעולם לא הפסיק לקנן בהם. ואולי היה זה החשש מציפיות הקוראים, שרק מתגברות עם כל יום שעובר? או שפשוט גברה העייפות מהמאבק והובילה לוויתור ולציפייה לפתוח דף חלק, תרתי משמע? ואולי זה משהו אחר לגמרי. אני לא יודע, וככותב בעצמי, אני חושב עליה ותוהה באשר אלי.

רציתי בשבילה שתזכה, ש"תדע את נפשה" כפי שביקשה במהלך המשחק. היא מתפרנסת מ"אלף חלטורות", אמרה, "הכסף ישחרר אותי לכתיבה לכמה חודשים שבהם לא אהיה חייבת להתרוצץ על מנת להתפרנס". תקוותה התממשה, היא זכתה בקרוב לשישים אלף ש"ח (נטו, לאחר הורדת מסים). "מוכרים אותנו כמו מלפפונים, לפי קילו", התלוננה, בצדק. אם לדבוק בחישוב שעשיתי, כדי להרוויח סכום דומה ממכירת ספריה, במבצעי "הארבע במאה" הארורים, עליה למכור יותר מחצי מיליון ספרים. סיכוי לא רע, לו רק היתה סופרת מצליחה בארה"ב, למשל.

אני קורא עכשיו את "החתונות שלנו", סיפרה השני. עוד לא סיימתי, אבל כבר ברור לי שאקנה את ספרה הבא, ואחזור גם אל הראשון שכתבה. אני יכול להבין מדוע לוקח לה שש שנים לסיים ספר: המשפטים שלה מלוטשים, כמו הוברקו בעבודת יד מושקעת במיוחד. עולם הדימויים בסיפור עשיר ודמיונה מרהיב. עוד לא סיימתי אמנם, אבל אני מאמין שאם יזדמן לי לפגוש אותה שוב, אוכל לספק אבחנה אינטליגנטית יותר מאשר לומר שהשם שלה נשמע לי מוכר.