ימי הרדיו – חלק א' (חדשות ללא הפסקה)

[אזהרת מסע: ילידי 1975 ומעלה יתקשו כנראה להבין רבות מהאנקטודות המצויינות למטה. גם בקרב האחרים, ייתכן שתתעורנה תהיות לגבי חוזק חיבורי הברגים בראשי, אך לכל האחרים מובטח מסע מחוייך. אה, כן – חובה להפעיל רמקולים!]

יום יבוא ולכל מחשב יהיה כרטיס ריח. באפשרות עורכי התוכן באינטרנט יהיה לכלול בין התכנים שלהם קבצים בפורמט מיוחד – פורמט ריח, ובמחשב יותקנו נגנים מתאימים, שידעו לנגן את הקבצים הללו ולהפיץ ריח. כך למשל באתרי הקניות ניתן יהיה לבחור את סוג הבושם המתאים לנו על-ידי שנריח את הבשמים המוצעים במבחר, ואם נרצה לרגע להתענג על ריח מאפה נוכל לחפש בגוגל "מאפיה", ולבחור בתוצאת החיפוש המתאימה, זו שבלחיצת כפתור תפיק את הריח המבוקש.

זה בעתיד, אולי. אבל בהווה, לא ניתן להעביר תחושה מסויימת של ריח דרך המדיה הזו. וזה חסרון מאוד גדול, כי לריחות יש עוצמות משלהם, ולחוש הריח תפקיד חשוב, למשל, באופן שבו מתעוררים בנו זכרונות. אנחנו נזכרים בעבר כשאנו מסתכלים בתצלומים ישנים, מחליפים סיפורים עם קרובי משפחה או חברים על מה שהיה פעם, או סתם מריצים בראשנו מחשבות המחברות אותנו אל העבר. אבל אין כמו ריח כדי "לזרוק" אותנו בבת-אחת אחורה, ובאופן שלא לגמרי ניתן להסבירו, לתת לנו תחושה כמעט מושלמת למשך שברירי שניות להיותנו במקום אחר, בתקופה קדומה יותר ובקרב אנשים שכבר לא תמיד נמצאים לידינו. ריח של דשא קצוץ, תבשיל אהוב (או דווקא שנוא), ריח הנקיון המוחלט שעולה מהטבע רגע אחרי הגשם, החמיצות הלא נעימה ששרויה בבתי-חולים, ריח בעירת הטאבון, עשן מכוניות – לכל אחד הריחות שלו והפרשנויות שלו – מה נעים, מה דוחה, ומה כל ריח מזכיר לו.

שני רק לחוש הריח הוא חוש השמיעה, שגם לו יכולות לחבר אותנו עם מה שהיום כבר לא חלק משיגרת יומנו. וצלילים הרי ניתן להעביר בקלות דרך המדיה הזו של המחשב והאינטרנט. למשל, צלילים שסימנו תחילתן של תוכניות רדיו ואשר יש בהם לייצג – באופן מסויים – שיגרה של פעם, של ילדות, מתקופה בה הרדיו היה האלטרנטיבה היחידה בשעות היום. לא שבערב המגוון היה גדול בהרבה, אבל בשעות היום הטלוויזיה לא היתה אופציה, אלא אם נהנית לשבת שעות ולצפות בשיקופית:

או ליתר דיוק:

סוף שנות השבעים ותחילתן של שנות השמונים. אצלנו בבית היתה מונחת בסלון מערכת סטריאו, מתקדמת למדי לתקופתה, בעזרתה ניתן היה לנגן ממגוון התקליטים שקנו אחי הגדולים. אבל בשיגרת היום-יום, תיפקדה המערכת הזו כלא יותר מאשר רדיו עם שני רמקולים גדולים, וכמעט כל נסיון להניח תקליט על הפטיפון ולהשמיעו היה נתקל ברטינה של אבא – "מה זה הרעש הזה?". פינק פלויד, ביטלס, הצלליות או קט סטיבנס – ללא הבחנה וללא משוא פנים – אם המנגינה כללה גיטרה חשמלית ותופים, היא לא התקבלה בברכה והומרה באופן מיידי באוסף מונוטוני של דיבורים בנושאי היום. רשת ב', היא היתה מלכת הרדיו באותם ימים, אצלנו לפחות. השידורים היו אז ב- AM, וברירת הערוצים היתה מתבצעת בעזרת גלגול בורר הערוצים עד להבאת הסמן אל עבר המקום המבוקש על הסקאלה. כך בערך זה נראה:

 

כמובן שנדרשה מומחיות ומידה רבה של רגישות כדי להביא את הסמן במדוייק אל המקום המבוקש. מילימטר ימינה או שמאלה, ורעשים בלתי נעימים בעליל היו מצטרפים אל צלילי השידור המבוקש. כדי להקל את מציאתם, מישהו סימן בטוש שחור על ציר התדרים את מיקום התחנות הפופלריות ביותר בביתנו. כאמור, אצלנו ברוב הזמן היה מונח הסמן באיזור של התדר שממנו שידרה רשת ב'. לפעמים, בעיקר כשאבא לא היה בטווח האזנה, גולגל בורר התחנות אל עבר הקצה השמאלי ביותר, שם שכנה רשת ג', או דווקא לעבר הקצה השני, אל עבר התדר (1540 KHZ) שבו שידר באותם ימים – from somewhere in the Mediterranean (או במילים אחרות – חצי מטר מחוץ למים הטריטוריאלים של ישראל), מספינה מרקיבה, "קול השלום" של אייבי נתן:

בזכרונות ילדות, הרדיו שימש בעיקר כמקור מלל אינסופי של חדשות ואקטואליה. בכל פעם שהביפים של החדשות התקרבו, חרדת קודש נפלה על כל המבוגרים. גם אם שמעו עדכון לפני שעה, ואפילו אם שודר בשעה האחרונה יומן חדשותי כזה או אחר, קולות "ששש… ששש…" רמים נשמעו באם העיז מישהו מאיתנו להפר את הדממה בעת ההאזנה לקולו של משה חובב או לקולה של שמירה אימבר.

בבוקר היה הרדיו מתעורר לחיים כ- 15 שניות לאחר יקיצתו של אבא, הזמן שלקח לו להגיע מחדר השינה אל הסלון. כאילו פעולתו של הרדיו הכרחית לייצור חמצן לנשימה. אם היינו משכימים קום – בדרך כלל דווקא בחופשים, עת היינו מגוייסים לעבודות שונות שרצוי להתחיל אותם מוקדם ככל האפשר – היתה מלווה את תחילת הבוקר "קריאת שמע" והנעימה שקדמה לה:

בימים אחרים היינו מתעוררים בסמוך ל"יומן הבוקר". בין לבין היו עוד תוכניות, אבל כאשר הסתיימו התוכניות המקדימות לפני השעה שבע (תחילתו של היומן), היתה מושמעת מנגינה (?) כלשהי ברצף, שוב ושוב ושוב כדי למלא את החלל הריק ממשדרים (התעלמו מקולות הרקע, שכמובן אינם קשורים לצלילים עצמם) :

כיום זה נשמע מוטרף (למה אי אפשר היה להשמיע שיר נעים כדי להעביר את הזמן?), אבל אז זה נשמע לנו נורמלי לחולוטין.

בימים בהם ההסעה לבית-הספר היתה מוקדמת יותר, בשבע כבר הייתי על האוטובוס. במקרים כאלה היה סיכוי סביר שהנהג אינו מעריץ מושבע של רשת ב', ובמקומה יבחר להאזין לגלי-צה"ל, לאלכס אנסקי ולתוכנית הדגל של התחנה באותם ימים – "שבע אפס שבע":

בחזרה מבית הספר, על רקע ארוחת הצהריים, היה מגיע יומן הצהריים – "בחצי היום":

ואיך נדע מה קרה היום אם לא נאזין ליומן הערב? כבר אז היו מחקרים שטענו שמוזיקה, בעיקר מוזיקה קלאסית, שמושמעת לפרות במהלך החליבה, משפרת את תפוקת החלב. את אבא שלי זה לא שיכנע, ואת חליבת הערב הוא ביצע לצלילי "היום הזה" ברדיו הישן שהיה ממוקם במכון החליבה:

תשע בערב. הרדיו כבוי, מקבל בדומיה את השָליטה של שעות הערב המאוחרות – הטלויזיה. המלך מת, תחי המלכה החדשה. שוב צריך להשתרר לו שקט, כי הפעם כל חדשות היום יגיעו עם צילומים ותמונות, ולא רק בצלילים. אם תצא החוצה לרחוב, בדממה המשתרעת מסביב ובהעדר ערוצים מתחרים, תוכל לשמוע את נעימת הפתיחה של "מבט לחדשות" בוקעת בו זמנית מכל הבתים:

המשך – ימי הרדיו – חלק ב'

____________________________________________________________________________

בפוסט הזה נעזרתי רבות בחומרים וממצאים שונים שפורסמו באינטרנט, תודה לכל חוקרי הנוסטלגיה שיכולתי להיעזר בעבודתם היפה:

• "רדיו, דבר אלי!" – אורן עמרם
• "נוסטלגיה אונליין" – אתר הנוסטלגיה הישראלית
• השרשור של "פתיחי תכניות רדיו מן העבר ו…גם מהיום" באתר "סדרות הטלוויזיה הקלאסיות"