הסוף: כשכבר הגענו לכיכר המדינה, ראינו שניים שיושבים על שלטי הרחובות במקום שבו רחוב ז'בוטינסקי הופך להיות כיכר, ומחזיקים שלטים. באחד היה כתוב "תודעה רבה", ובשני "השינוי מתחיל בי, לא בביבי". בעיניי השלטים הללו מייצגים יותר מהכל את הסיבה למה טוב שבאנו: גם אם אתה לא מזדהה לחלוטין עם כל מה שמייצגת המחאה הזו (כמוני למשל), הבשורה שלה ושל כל מה שקרה בארץ בקיץ האחרון, היא בשורה של רגישות לנעשה סביב, ושל עשיה ואיכפתיות. מובילי המחאה באים בטענות מוצדקות אל האנשים והגורמים הנכונים, וגם בטענות לא מוצדקות. הם מציעים הצעות לשינוי, בחלקן יש הרבה שכל ישר ומפוכחות, ואילו אחרות הן אוויליות לחלוטין. אבל מעבר להכל, האמירה המשמעותית היא שכל-כך הרבה אנשים מחליטים לקחת אחריות על החיים שלהם ולצאת לשם כך מאיזור הנוחות שלהם. לכן, אם ישאלו אותי בנותי ביום מן הימים – "איפה היית אתה ב- 3/9/2011?", אוכל להגיד – "הייתי חלק מההמון הגדול בכיכר המדינה, אני והטלפון הנייד שלי. גם אתן הייתן שם – כבר הספקתן לשכוח"?
ההתחלה: במרכז עזריאלי השארנו את המכונית. בקצהו המזרחי של רחוב קפלן עמדו שוטר ושוטרת וחסמו את הכניסה לרחוב לכיוון מערב. נחיל האנשים עובר אותם ומציף את הכביש הפנוי, ואילו חלק מהנהגים המבולבלים מהשינוי עוצרים בתקווה שהשוטרים יעזרו להם: נהגת בעלת תו נכה שמקווה שתזכה להקלה, זוג צעיר עם תאומים בני לא יותר מחצי שנה שמבקשים רק להגיע הביתה, לרחוב דובנוב, אישה שמחזיקה בידיה שני כרטיסים להופעה של ריברדאנס, בעל לוחית זיהוי דיפלומטית שצריך להגיע לאופרה, ועוד. השוטרים הופכים לנציגי פניות הציבור ובסבלנות ראויה לציון מסבירים לכל אחד בתורו שיהיה עליו להחנות את הרכב ולצעוד ברגל ליעדו. לבסוף הם מגלים גמישות מחשבתית והבנה כלפי הזוג מדובנוב ולאחר התייעצות הם מחליטים לפתוח לרגע את המחסום כדי לאפשר להם להגיע לביתם.
המצעד: באבן-גבירול אנו מצטרפים לתהלוכה. עמוסים בשלטים, במדבקות, במגאפונים ובשלל אפקטים ממלא המון האדם את השדרה הרחבה וזורם צפונה ברחוב. יש מי שקורא קריאות מדי פעם, רבים מניפים שלטים ואחדים נושאים דברים שהכינו מבעוד מועד, כמו למשל החבורה שנשאה על גבה פרמידה, סמל להיות הציבור הישראלי – כך לדעתם – עבדים. ויש מי שהגיע רק להפגין נוכחות ולמלא את השורות – כמונו למשל – או אפילו כאלה שבאו רק כדי להיות עם החבר'ה, וצועדים בעליזות, בקבוק בירה בידיהם. לברזיל יש את הקרנבל בריו, לנו יש את "מצעד המיליון". הצפיפות רבה ואנו מקפידים לשמור על קשר עין כל הזמן. רגע אחד של חוסר ריכוז, ובני לוויתך עלולים להיעלם בהמון. על חבל ההצלה השמור למקרים כאלה – הטלפונים הסלולריים – לא ניתן לסמוך, כי עם כמות האנשים העצומה הממלאת את השטח המצומצם, המכשירים הופכים להיות חסרי תועלת לחלוטין. מהמרפסות משקיפים דיירים ונהנים משני העולמות: לכשירצו, יקראו קריאות, יניפו שלטים ואפילו יסַפרו במדד המשתתפים הרשמי. לכשיתעייפו, יוכלו לסגת מספר צעדים, אל עבר המיזוג והכורסאת הנוחות.
קופירייטרים: רבים מהשלטים מכילים טקסטים מקוריים ואמירות חדות ומושחזות. לעיתים נראית ההפגנה כמו תערוכת סיום של לימודי שנה ראשונה בפקולטה ללימודי קופירייטינג: "ארץ זבת חלב ומס", "אסירון הביניים", י₪ראל יקרה לי", "ממשלה עם הפרעת קשב וריכוזיות" , ועוד רבים. יש בזה הרבה חן, אבל גם קצת תחושה של תשומת לב רבה מדי לטפל, ויתר אובר חוכמייות.
יש מיליון? מסתבר שאת הערכת מספר המשתתפים עושים בעזרת תוכנה שמשתמשת בנתונים המתקבלים מחברות הסלולר. הללו מאכנות את מכשירי הרשת הנמצאים בטווח רחובות ההפגנה, ומספר המכשירים הנדגם באיזור בשעה מסויימת מהווה מדד לא רע לכמות הנוכחים. אין ספק שהנתון המתקבל אמין יותר מהערכות סובייקטיביות כאלה או אחרות, אך שתי שאלות מתעוררות: הראשונה – איך מתבצע התהליך אם באותה שעה הרשת כלל לא זמינה לשימוש העיקרי לה נועדה, דהיינו הוצאת והכנסת שיחות? ושנית, המדד מתבסס על ההנחה שלכל משתתף בהפגנה יש טלפון נייד. זו הנחה הגיונית, שהרי לכל אזרח במדינה יש מכשיר, כולל לילדים בני ארבע שעוד בטרם למדו קרוא וכתוב כבר יודעים לתפעל טלפון נייד. אבל אם כך – אולי מצבנו לא כל-כך נורא כפי שמנסים לצייר השלטים הנישאים בהפגנה?
בכיכר: בפינת אבן-גבירול וז'בוטינסקי התהלוכה פונה מזרחה. כשמגיעים לכיכר, הצפיפות אמנם רבה, אך בהתחשב בכך שהגענו ליעדנו, התחושה היא שהיה יכול להיות צפוף יותר. קולות הנואמים נישאים סביבנו, אם כי ממקום עומדנו קשה בכלל להבין היכן ממוקמת הבמה ועד כמה אנו רחוקים ממנה. הנה אני, למעלה משמאל:
כמה רחובות משם, מביתו במגדלי אקירוב, ממרום התנתקותו, אולי צופה בהפגנה כעת שר הבטחון. ישחקו הנערים לפנינו, גירסת קיץ 2011. אנחנו מקשיבים קצת לנאומים, ושוב ההזדהות מתערבבת בשאלת השייכות: הנואמים מזכירים את הבעיות האמיתיות והכואבות – מחירי הדיור, חינוך ובריאות טובים יותר וזמינים לכל, אך במקביל מציעים פתרונות מנותקים מהמציאות, ולמשל מזכירים במשפט אחד דרישה להגדיל את התקציב וגם להוריד מיסים. אנו מרגישים שהשלמנו את תפקידנו להערב, מה גם שהדור הבא כבר מדווח על עייפות מפאת הצעידה המיוזעת והשעה המאוחרת. על הופעות המוזיקה כבר נוותר, ואנו פוצחים בצעידה בחזרה אל המכונית.
אחד ממיליון. פחות, הרבה פחות, אבל זה לא באמת משנה משהו. להתראות בהפגנות קיץ 2012?
לכתוב. זה כל הסיפור. 
כשסיפרתי לאמא שלי איך הציפה אותי תחושת סולדאריות עם העם הצועד לצידי, היא אמרה " ככה הרגשנו כל הזמן כשהקמנו את המדינה"