אימפריה

"אימפריה, איך המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש – רשמי מסע" הוא שם ארוך לספר שכתבה שלומית גיא. בספר תיארה המחברת את חוויותיה בשהותה באנגליה, לשם נסעה כדי לאסוף חומרים לעבודת הדוקטורט שלה, בעלת שם ארוך אף יותר. התחום בו היא מתמחה הוא אנתרופולוגיה, וזה בהחלט משמח ולא מובן מאליו לראות שימוש במשחק הכדורגל על נגזרותיו בחקר החברה, ועל אחת כמה וכמה כשזה נעשה על-ידי אישה. שהרי הכדורגל (ובארץ – גם הכדורסל) הם בבואה של החברה. בפרפרזה על פתגם ידוע: "תראה לי את הכדורים שלך, ואגיד לך מי אתה" (אל תנסו לתרגם את זה לאנגלית).

אז שלומית גיא נסעה לשנה ללונדון כדי לחקור את הנעשה בכדורגל האנגלי. טוב, מישהו צריך להתנדב ולעשות את העבודה השחורה: להסתובב במגרשים בהם גדלים כוכבי הדור הבא, ללכת לאיצטדיונים כדי לראות את ארסנל, צ'לסי, ליברפול ושאר העגלות מהפרמיירליג האנגלי, לשתות מאות ליטרים של בירה או לחסל קילוגרמים של בוטנים בפאבים שבלונדון במהלך צפיה בעוד עשרות רבות של משחקי כדורגל משובחים.

אז איך באמת המציאה אנגליה את הכדורגל מחדש? – עפ"י רשמי המסע של שלומית גיא, בשני צירים עיקריים, לא מקבילים: בניית תשתיות לפתח בהם בצורה אופטימלית, כמעט מגיל אפס, את הדורות הבאים של כדורגלני הצמרת; והדברת החוליגניזם, שפשט בכדורגל האנגלי בשנות השמונים, וגרם – ביחד עם תשתיות רעועות במגרשים – למספר אסונות קטלניים ביותר. בספר מתארת המחברת את ביקוריה השבועיים במתקני האקדמיה של ארסנל וצ'לסי. שם חזתה איך במקצוענות ללא פשרות מטפחים את הכשרונות שנצודו ברחבי האי הבריטי ומחוצה לו, תוך הענקת ערכים קריטיים להתפתחות הילד בתרבות הכדורגל האנגלי – נחישות, הוגנות, כבוד הדדי, מסירות ובעיקר הנאה מהמשחק. במקביל, מספרת את ההיסטוריה של הכדורגל האנגלי והפיכתו ממשחק של מעמד הפועלים (אם כי בשנותיו הראשונות היה "שייך" למעמד הגבוה) ל"מוצר" של התרבות האריסטוקרטית. היא מגוללת את האלימות (של האוהדים, אבל גם של המשטרה) שהיתה חלק אינטגרלי מסביבת המשחק, את החוליגניזם, האסונות שפקדו את השוהים ביציעים מדי תקופה, עד שדו"ח ועדת טיילור, שהוקמה בסוף שנות השמונים לאחר אסון שגבה את חייהם של כמעט מאה איש, הביא לשינוי: האיצטדיונים נדרשו לעמוד בתקנים שהוגדרו, ולפיהם שופצו ושופרו; חווית המשחק השתנתה, אנשי המשטרה הורחקו מהיציעים כדי למנוע התנגשויות מיותרות, ועוד. לא ברור מהי הביצה ומה התרנגולת, אבל אוכלוסית יושבי היציעים השתנתה והפכה אליטיסטית יותר – כאלה שיכולים להרשות לעצמם את מחירי הכרטיסים שעלו משמעותית עם השנים, אותם אלה שבאים לצפות בכדורגל משובח, משל היה זה תיאטרון איכותי.

הספר עצמו מעניין, וחושף את מי שאוהד את הכדורגל האנגלי מהכורסא, כשהשלט בידו, לתרבות הכדורגל שהתפתחה שם לאחרונה. הוא חשוב בעצם העובדה שנכתב, ומאפשר דיון תרבותי ומלומד בנושא שבדרך-כלל משוייך למי שהדיון האקדמי מרוחק ממנו. חבל שהוא לא ערוך היטב, כשמספר קטעים משוכפלים בו כמעט במלואם בחלקים שונים של הספר, וגם סדר הדברים – מלבד הסדר הכרונולוגי של חוויות המחברת מרגע נחיתתה באנגליה ועד תום עונת הכדורגל – אינו מובנה או מובן. יש גם תחושה שההזדהות שלה עם המהפך התרבותי שהתרחש בכדורגל האנגלי מטשטש את יכולתה לנתח באובייקטיביות את ההשלכות השליליות שלו.

למשל, כשהיא כותבת בהתייחסה לאוהדים: "אמנם ייתכן שחלקם אכן לא יכולים לשלם את מחירי הכניסה הגבוהים כל כך למשחקי הכדורגל כיום. אבל יש אלטרנטיבות, והן מפתות. כי גם כאשר הצטופפו בעבר שמונים אלף אוהדים ביציעי העמידה של סטמפורד ברידג', הם לא היו יכולים לראות את הטלת המטבע, או אם לאחד מהשחקנים יש פצע על העורף, אולי חוט שהשתחרר מהחולצה." (ע"מ 367-8). אכן תחליף נאות: אמנם לא יהיה באפשרות האוהד להיכנס לאיצטדיון, לשיר עם אלפי האוהדים שמסביבו את שירי הקבוצה ולראות את אליליו משחקים כדורגל, אך בעזרת פלאי הטכנולוגיה יוכל לראות בקלוז-אפ את החצ'קון שצמח לפתע, בעודו צופה במשחק מהפאב החביב עליו. וכל זאת, רק בגלל ש"ייתכן" שאינו יכול לעמוד בעלות שבועית של סכום השווה למאות שקלים עבור משחק בודד, שיגרתי, וזאת עוד מבלי לכלול את עלות הנקניקיה והצ'יפס בהפסקה או את עלויות החולצה, הצעיף, ושאר סמלי הקבוצה.

אי אפשר להימנע מהתחושה, שבשופכם את המים המזוהמים של הכדורגל האנגלי של שנות השמונים שכחו קברניטי הכדורגל בממלכה שצריך להיזהר מלשמוט את התינוק במהלך פעולה זו: שכרם של השחקנים הבריטיים (ולא רק שלהם, גם של ספורטאים מקצוענים רבים נוספים) עלה לאורך השנים עד שכיום הם מרוויחים לשבוע עבודה סכומי כסף בלתי נתפסים; במקביל לא השתנה באופן משמעותי שכרם של האוהדים הממוצעים, אלא שעליהם להתמודד עם אינפלציה עצומה בעלות צפיה במשחק – מכ- 25 פני בשנות השבעים, לקצת יותר מעשרה ליש"ט בתחילת שנות התשעים ועד לחמישים ליש"ט (או פי חמישה בקניה מספסר) בסיום העשור הראשון של שנות האלפיים. ואי אפשר גם להימנע מהתחושה שהמחברת, כאנתרופולוגית, נמנעת כמעט לחלוטין להפגין ביקורת על תהליך זה ומשמעויותיו.

שלומית גיא גם מנסה לבחון את ההתאמה של תהליך השינוי שהתחולל באנגליה לביצה הקטנה שלנו: אפשר להתווכח עם הפתרונות שיושמו או על הדרך ליישם אותם. אבל אי אפשר להתווכח על כך שלפחות יש דרך, מה שלא בהכרח נכון ללוזון-לנד. האם גם בארץ הקודש אפשר יהיה להגיע לכדורגל איכותי במתקנים מפוארים, ובמקביל להעלות את תרבות היציעים ולהקטין עד למינימום את האלימות, הגסות והגזענות?

באנגליה, מספרת המחברת, האוהד מקבל את התחושה שהוא שייך לאימפריה וזוכה להתארח במגרשים מפוארים. תמורת זאת הוא בסך-הכל מתבקש לוותר על ה"חוליגניות" שלו, ולהתנהג יפה. האם זה יכול לעבוד גם עבור הכדורגל הישראלי, ו/או בזירות נוספות בארץ הקודש? – היא שואלת. שהרי, לדבריה – "רוב האנשים הרי רוצים להיות טובים" (עמ 370). והמשפט הזה הוא מרתק ומעורר מחשבה, גם למי שאין לו ולו שמץ של עניין בכדורגל. אני לא אנתרופולוג ולא פסיכולוג, אבל אם הייתי משתתף במבחן אישיות "קלאסי" והייתי מתבקש להשלים את המשפט: "רוב האנשים הרי רוצים _____________", אני לא בטוח שהתשובה המיידית שלי היתה "להיות טובים". אם הייתי מתייחס לחברה המערבית-ישראלית-מזרח תיכונית-מודרנית, אני חושב שהייתי כותב "רוב האנשים הרי רוצים שיהיה להם טוב". כך שגם אם "רוב האנשים" היו שמחים "להיות טובים", אם הבחירה היא בין "להיות טוב" ולהמתין עם כולם בתור ארוך בבנק או בכביש, או להיות "פחות טוב" אבל למצוא קיצור דרך שמשפר את איכות החיים, לא מעט מהם היו בוחרים בתשובה ב'.

אבי מלר אחראי לייעוץ המקצועי בכתיבת הספר, כך שסביר שטעויות עובדתיות לא קיימות בו. אני לפחות לא מצאתי כאלה. אבל הנוכחות שלו בסביבות הספר מפתה למצוא הקבלה בין השינוי התרבותי שעבר הכדורגל האנגלי ובין האופי ה"אריסטוקרטי" שקיבל ערוץ הספורט ברבות השנים: מטלויזיה חד-מיימדית שמשדרת כדורגל מגוון אך דל בתכנים נלווים, הפך לערוץ מתוחכם ואינטיליגנטי. הדוגמא הקלאסית היא אולפן ליגת האלופות, שמעניק ליושבי "יציע הכורסאות" ערב תרבותי מענג, שמחבר ספורט, היסטוריה, מוזיקה ועוד. אך בו בזמן, אותו ערוץ הופשט משמעותית מתכניו ומהמגוון שבו עד שנשארה בו שכבה עבה של השוליים – פוקר, סנוקר ורצף בלתי נגמר של שידורים חוזרים, בעוד שרבים מהתכנים המשמעותיים עברו אל שיבוטים בתשלום של אותו ערוץ, והותירו את הגישה אליהם רק אל מי שהפרוטה מצויה בכיסו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: