אני בחינם – פרק ב'

יותר מחודשיים עברו מאז פירסמתי את "אני בחינם": פוסט שבו רציתי לספר את הפרק ה(אולי) אחרון בחוויות של "לגמרי במקרה", וגם להציע לכל המעוניין עותקים מהספר. הפרסום עשה את שלו – ספרים רבים עשו את דרכם לקוראים פוטנציאליים, וחוויות נוספות הצטרפו לרבות שכבר הביאה לי כבר קודם הוצאתו של הספר.

למשל, התגובות שקיבלתי: לא מעט היו שהגיבו בניחומים והשתתפות בצערי. אולי היה בדברים מה שגרם לחשוב שהם נכתבו מתוך צער, תיסכול או כעס. ולא שלא היו צער ותיסכול. בהחלט היו. אלא שהאכזבה מהאופן שבו התנהלו הדברים מרגע יציאתו של הספר לאור שייכת לעבר, לחודשים שבאו מייד אחרי פירסומו. ב"חודשי החסד" של הספר, התקופה הקצרה שבה עדיין פתוח היה חלון הזדמנויות להצלחתו, היה תיסכול לא פשוט. אולי בגלל התחושה שהחלון לא באמת נפתח עבורו. אלא שמאז ועד שהוחזרו לי העותקים העודפים, חלפה כמעט שנה, תקופה מספיק ארוכה כדי להתרחק מהתחושות שליוו אותי אז. כשפנו אלי מהוצאת הספרים וסיפרו לי על העותקים הרבים שאין להם דורש, לא היה בכך שום חידוש עבורי, ומכאן שלא היה בכך כדי לתסכל או לצער אותי.

גם כעס לא היה שם. בדברים שכתבתי לא כיוונתי חיצי כעס אל הוצאת הספרים, ובכל זאת היו בין המגיבים כאלה שכך הסיקו. לכן חשוב לי להדגיש: אין זה הוגן להאשים רק את הוצאות הספרים. כגוף כלכלי עליהן להתנהל (גם) דרך החור שבגרוש, ואחזקת מלאי מספר שאין לו ביקוש מהווה עבורן נטל כלכלי. התעשיה כולה חולה, ואם תרצו, מהווה מחלתה בבואה לקורה במציאות הישראלית בכלל. למצב חוברים מספר גורמים מעבר למו"לים – רשתות הספרים בראשן, גופי התקשורת, הרגולציה, ציבור הצרכנים כמובן ובמידה מסויימת גם הכותבים עצמם.

הדבר החשוב עבורי היה – ועודנו – שהספר יגיע לקוראים רבים ככל האפשר, שהרי לשם כך הוא נכתב מלכתחילה. בודאי שהייתי רוצה שהספרים יגיעו לקוראים בדרך המלך, ולא בדלת האחורית: המון אדם שצובא על החנויות ומשלם מחיר מלא בעד העותק שאליו ייחל. אך כשלא כך קרה, והבחירה היתה בין גריסתם של הספרים שנותרו ובין חלוקתם אצל אנשים רבים, שסתם כך כנראה לא היו פותחים את ארנקם עבורו אך בהחלט מצאו עניין לקבלהו חינם, לא היה לי ספק שהאפשרות השניה עדיפה עבורי. וכך היה. אנשים רבים פנו וקיבלו עבור עצמם או עבור אחרים כפי בקשתם.

היו חברים ובני משפחה שביקשו עותקים כדי להעביר לידידים או לעמיתים לעבודה. כך חולקו ספרים בחדר המורים בחדרה ובכדורי, אצל צוותי ארקיע, בקרב מחזור ותיק של טייסי חיל האויר לשעבר ועוד. במערכת "מגזין המושבות", שגם בו התפרסם סיפורי, הונחה ערימת עותקים, וכל מי שפנה והגיע, קיבל. היו ששלחו לי מעטפה מבויילת, ובתמורה קיבלו את אותה מעטפה כשבבטנה הספר. ספר אחד, בהזדמנות זו, הועבר גם לידיה של המורה שלי לספרות בכיתה ט' (אני עדיין ממתין לציון). חלק מהספרים הועברו לרשות "סיפור חוזר"  - יוזמה ברוכה ששווה להכירה, שכן כל אחד יכול לתרום את חלקו, לא רק מי שנשארו בידיו עותקים רבים ללא ביקוש מספרו. ואלה רק מקצת מהסיפורים. ספר אחד גם נמסר לאיתמר לוי, שסיפר לי שגם הוא עבר חוויה דומה עם ספר שכתב, שפורסם אף הוא בהוצאת הקיבוץ המאוחד. גם איתמר בחר לקבל לרשותו את עותקי ספרו העודפים, ומכר אותם בחנויותיו. הוא סיפר לי איך בשמחה רבה התקשר לאחר מספר חודשים אל ההוצאה כדי לבשר להם שכל העותקים נמכרו, ואפילו במחיר ראוי.

לעובדה שכמות רבה של ספרים חולקו בחינם לכל דורש במקום שישולם עליהם מחיר, ולו סימלי, יש משמעות ריגשית שמקורה באגו של הכותב, והשפעתה יכולה לחלחל גם אל הערכתו העצמית. במציאות הישראלית, אין לה כמעט שום משמעות כלכלית. חיזוק לכך מצאתי במעטפה נוספת מההוצאה שהגיעה בינתיים, ובה סיכום המכירות השנתי והצ'ק הנספח אליו. גם שם לא היה משהו שיזעזע אותי או ילמד אותי דבר שלא ידעתי קודם בנוגע להצלחתו המסחרית של ספרי. ובכל זאת היה שם משהו שלא הותיר אותי אדיש וחידד עוד יותר את מה שכבר ידעתי קודם.

כספי התגמולים בדו"ח חולקו לסכומים שהגיעו כתוצאה ממכירת הספר במחירו המלא, ולאלה שהגיעו ממכירתו במבצעים. "לגמרי במקרה" לא שותף במבצעים רבים לאחר יציאתו, וזאת – אני מניח – אחת הסיבות למכירותיו הדלות. ובכל זאת היה חודש אחד שבו הוא עוטר במדבקת "מבצע" על שולחנות המכירה. כך יכולתי ללמוד מהי ההכנסה הנובעת עבורי ועבור אחרים שכמותי כתוצאה מאותן מכירות שב"מבצע" (ההסכם שלי מול ההוצאה מפרט את האחוז מהרווחים לו אני זכאי, אך אינו רומז מה גובה רווחים אלה בפועל).

ובכן, אם יש מישהו שרוצה לפצות אותי על אובדן ההכנסה שנגרם לי כתוצאה מכך שהספרים שהוחזרו לי – אלה שכבר חולקו ואלה שעדיין ברשותי – נמסרו חינם אין כסף במקום שישותפו במכירות "מבצע" בחנויות, כל מה שהוא צריך לעשות הוא לקנות לי ארוחה במקדונלדס. כן, שווי ארוחה שכזו, הינו – פלוס מינוס – כל ההבדל עבור סופר מתחיל בין פיזור מאות מספריו בחינם לכל דורש ובין מכירתם תחת הכבוד המפוקפק של ה- "1+1" או ה"ארבע במאה". זה הכל, אפילו לא צריך להגדיל את הארוחה בשקל תשעים. או אם תרצו – 8 (במילים שמונה) אגורות בממוצע הוא הרווח עבור כל עותק שנמכר כך. גרושים, תרתי משמע. אולי זה רק סימלי שהמטבעות שבעזרתן ניתן להרכיב את סכום התגמולים הנ"ל, ניכחדו מהעולם כבר לפני שנים.

לצחוק או לבכות, זו כבר שאלה של השקפה. אני מעדיף הפעם להסתכל על חצי הכוס המלאה – על שהספר הגיע לקוראים רבים נוספים, ועל שלל התגובות שנוספו לי מאז.

מצות והחמצות

"אל לנו להחמיץ את החיים, אלא למצותם", אומר משפט נפלא שנכונותו תקפה לאורך כל ימי השנה, ומקבלת כפל משמעות בחג הפסח. זכויות היוצרים על המשפט הזה לא שלי כמובן. לפני כמה וכמה סדרים, גילתה אישתי היקרה את הפנינה, וכשאירחנו בביתנו את השבט הגדול, הניחה לכל אחד מבאי הסדר בצלחתו  פתק קטן ובו הציטוט הנ"ל. מזון למחשבה שילווה את טקס קריאת ההגדה, עד שנוכל להתכבד במרק העוף, הכבד הקצוץ ושאר המטעמים.

חג הפסח שוב הגיע: חג החירות. דבר כל-כך גדול היא החירות, ובכל זאת נתפסת כמובן מאליו. אחרת אין הסבר כיצד זה חשיבותה דוהה, ובמקום לתת לה את היחס הראוי אנו עוסקים לקראת הפסח ובמהלכו בכל מה שמסביב: טקסי הנקיון הקפדניים – כאילו לפירור לחם תמים שנשכח יש באמת משמעות, המתנות לחג, ההתחשבנויות המשפחתיות ואם כתוב על האריזה שהמוצר כשר לפסח לכולם או שכשרותו מוגבלת רק לאוכלי קטניות או בועלי קטינות. אנו עסוקים במשל ולא בנמשל. כפי שמנהיגנו עסוקים במושל ולא בנמשל, וכל אחד יכול לבחור לו את הנמשל הקרוב לליבו.

והלא זהו הדבר העיקרי שאותו בא החג להזכיר לנו: את ערכה של החירות. זו שנשללה מעם ישראל כש"עבדים היינו לפרעה במצרים", זו שהוחזרה לו כשהוסרו הלבנים הכבדות מעל גבו והוא הפך להיות אדון לגורלו במסעו במדבר ובביתו הישן-חדש. וערך זה אינו מובן מאליו, גם בימינו אנו, כשהעצמאות לה זכינו כמדינה נראית גם כן מעבר לכל ספק. אבל האם בני-חורין אנחנו? האם הסרנו את שלשלאות השיעבוד מעלינו? ספק גדול. אנחנו כבר לא עבדים, אבל מלבד מתי מעט, אנחנו בהחלט משועבדים.

למשל אותו אחד שמשועבד לעבודה וזו גוזלת את מרבית זמנו ובריאותו. או אותה אחת שמשועבדת לצורך שלה בהצלחה ובפרסום, מניחה לאלה לעשות בה כרצונם. ויש את זו שמשועבדת לדיאטה ועסוקה בכל קלוריה וקלוריה שמתקרבת לפיה, או זה שמשועבד לחדר הכושר, לטיפוח והבלטה של כל שריר ושריר. ההם שחשבון הבנק שלהם משועבד לגחמותיהם החומריות ולצורך שלהם להציג לראווה הדר ופאר, או האחרים שמשועבדים לגליל הנייר ממולא הטבק, ושלא ידעו מנוחה בהילקח מהם ליטרת העשן שלהם. ההוא שמשועבד לטלפון הסלולרי, שלא מניח לו גם כשהוא ברגעים אינטימיים עם אנשים קרובים, או ההיא שמשועבדת לצעצועים אלקטרוניים כאלה או אחרים, כמי שנכפה עליה לתעד כל רגע נתון במצלמה או לדווח עליו מיידית בפייסבוק. משועבדים לכסף, כבוד, לריאליטי בטלויזיה, לבגדים חדשים, לטרנדים, לנורמות חברתיות, להישגים. משוללי חירות שעיוורים למומם.

ועם השיעבוד מגיעה ההחמצה. אותו אחד יגלה שהחמיץ את ילדיו שגדלו, אותה אחת את כבודה בין הבריות ואת הערכתה העצמית. זו תחמיץ רגעים יפים בחיים כי הטפל השתלט על העיקר, וזה יחמיץ זמן כה רב אותו יכול היה לנצל לעשית כל-כך הרבה דברים אחרים. ההם יחמיצו לילות שינה רבים בהם נפשם היתה טרודה עד אין קץ, והאחרים יחמיצו את בריאותם. ההוא יחמיץ את חבריו הקרובים, וההיא תחמיץ את ההווה. מחמיצים שלווה, התפתחות, אינטימיות, חיוכים, נשימות אויר פשוטות. והטעם כבר לא חמוץ, הוא מריר עד מאוד.

לכשעצמן, אין רע בנגזרות התרבות של ימינו אנו – הקידמה, השפע, הטכנולוגיה ומגוון האפשרויות שהיא מביאה עימה. מעולם לא היו בידינו כלים כה רבים כדי להפוך את החיים לנוחים כל-כך, וכדי להתנתק מעול היומיום על מנת להגדיל את שעות הפנאי וההנאה שלנו על חשבון הזמן הנדרש לקיום צרכינו הקיומיים. אך אליה וקוץ בה: כל אותם דברים שאמורים להיות לנו לעזר, באים עתה לכלותנו. נראה שמעולם לא היינו משועבדים יותר, והכל כי הפכנו את האמצעי למטרה ואת כלי העזר לדבר שלעצמו. אבל אם נכיר בכך, אם נחשוב בטרם נפעל באוטומט, אם נהיה מודעים יותר לעצמנו ולסובב אותנו, נוכל שוב להסיר את השלשלאות השקופות מידינו ואת הלבנים הכבדות והבלתי נראות מגבנו, לנופף לשלום לשיעבוד ולהחזיר לעצמנו את חרותינו. או אז, נשכיל למצות ונמנע החמצות.

חג שמח, חירות נעימה!

"כולנו מכורים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו" - עבדים, ברי סחרוף

ניצוצות בלי הבנה

לפני מספר שבועות הגיע חשבון החשמל התקופתי לביתנו. זיכיתי במבט קצר את דף הנייר העמוס בנתונים שמעידים על פשעינו כנגד איכות הסביבה, וכבר רציתי לטמון אותו במגירה עם שאר בני אחיו החשבונות. אלא שאז הבחנתי במספר המסכם את סך עלות שימושנו בחשמל בחודשים אלה, והתקשיתי לקבלו. הסכום היה גבוה באופן ניכר מתקופות קודמות, ומשמעותו היא פצע לא נעים בחשבון העו"ש. דווקא בתקופה זו, לכאורה, לא אמור להיות הדבר כך: בקיץ מזיעים מנועי המזגנים בביתנו כדי לקרר את האויר הלוהט, אבל בחורף אנו מעדיפים את הנפט – היקר להחריד כשלעצמו – כדי לאזן במעט את הטמפרטורות בבית. החשד המיידי נפל על העלאות מחירי החשמל הדרקוניות שדובר עליהן לאחרונה: ברמת החיים כיום, אנו יכולים אולי להצטרף למחאה ולמנוע מעצמנו קוטג', אבל הקטנת צריכת הקוט"ש היא בעייתית הרבה יותר. ליתר בטחון עשיתי סיבוב בבית לוודא שאין נזילות חשמל חמורות מהחוטים, והדקתי כהלכה את כל הברזים, שמא משם מגיעה הדליפה. הכל נראה תקין. החלטתי להניח לעניין ולשוב להעמיק בבדיקתו בעתיד.

עבר זמן עד שהתפניתי להתבודד עם החשבונות, ולנהל עם חשבון הבנק שלי את השיחה התקופתית: "יחסינו – לאן?". גם נושא צריכת החשמל עלה שוב. כשבחנתי – הפעם יותר לעומק – את פרטי החשבון, משכה את תשומת ליבי עובדה מדאיגה: צריכת החשמל שלנו בחודשים דצמבר-ינואר, עלתה ביותר מפי שניים ביחס לצריכה בחודשים המקבילים בשנה הקודמת. הנה, כך זה נראה בגרף "התפלגות צריכת החשמל" המובא בחשבון עצמו:

"משהו השתנה באופן השימוש שלנו בחשמל?", שאלתי את אישתי היקרה. ניסינו שנינו לדלות מזיכרוננו אם אוכלוסית בעלי החיים בביתנו שזנבם מחובר לשקע החשמל רבתה לאחרונה, או שהגברנו שלא במודע את שיגרת צריכת החשמל שלנו. מאומה, דבר כביכול לא השתנה. החלטתי להעמיק בבדיקה, והמסקנות היו מעניינות למדי. ראשית, גיליתי שתחת הסעיף "סוג קריאה נוכחית", שמתאר את האופן בו נמדדה צריכת החשמל שלנו, מופיע המונח "דילוג". מה זה "דילוג"? תהיתי, ובדמיוני כבר יכולתי לראות את האיש שאחראי על רישום מוני החשמל מדלג בעליצות ברחוב שלי כשהוא עובד מבית אחד למישנהו כדי לתעד את השימוש התקופתי. האמת, זה נראה לי מוזר: בילדותי היה אבי אחראי על ניהול המים במושב, ולאחי ולי היה שמור התפקיד החודשי לעבור בין הבתים ולרשום את מה שהורה מד המים בשעונים. זו לא היתה עבודה מלהיבה, זכור לי מאוד, ובוודאי שלא יהיה נכון להגיד שביצענו אותה תוך כדי "דילוג". "שירוך רגליים" יהווה תואר הולם יותר, אני חושב.

משמעות המושג דילוג, מסתבר, היא שלא בוצעה דגימה בפועל של המונה בביתי, והחשבון מתבסס על הערכה בלבד. המטריד הוא, שכשהבטתי בחשבונות קודמים, גיליתי ש"דולגנו" במשך חודשים רבים, ולמעשה הפעם האחרונה שבה חושב חשבוננו על-פי דגימת המונה בפועל, היתה באוגוסט בשנה שעברה. כלומר במשך חצי שנה לפחות (עד פברואר השנה, אינני יודע אם הדבר יתוקן באפריל) לא טרחה חברת החשמל לשלוח את נציגיה לביתי, וכפי הנראה גם לבתים אחרים ברחוב. משמעות התנהלות זו היא גבית יתר פוטנציאלית: האחריות לדיווח מדוייק של המונה כדי להימנע מגביה שכזו עוברת לכתפי הצרכן. ספק אם התנהלות זו חוקית, בודאי שאינה תקינה וסבירה.

הנתונים החסרים, אגב, לא מנעו מחברת החשמל להמשיך ולספק – כ"שירות ללקוח" – גרפים שמתיימרים להציג בפני כיצד צרכתי חשמל לאורך תקופה. זהו מצג שוא, שלא ברורה תכליתו. ברור שהגרף אינו מדוייק, ובמקרים מסויימים יכול להיות רחוק מהמציאות: ראשית, הוא כולל חלוקה לחודשים בודדים. גם כשיש קריאה של המונה, היא מתבצעת על-ידי נציג החברה בתדירות של פעם בחודשיים, כך שהחלוקה לחודשים בדידים היא הערכה בלבד (לדוגמא, בחשבון האחרון, מוצגת ה"צריכה" שלי לדצמבר וינואר בנפרד, כאשר הנתון הידוע לחברת החשמל הוא הצריכה בשני החודשים יחד). שנית, ומשמעותי יותר – כאשר החשבונות מבוססים על הערכה בלבד לאורך תקופה, הנתונים המוצגים בגרף חסרי ערך. כיצד יכולה חברת החשמל לדעת למשל, שהצריכה שלי באוקטובר-נובמבר היתה נמוכה, ואילו בחודשים הבאים עלתה פי שניים, אם המונה שברשותי לא נקרא החל מאוגוסט?? טוב היו עושים שליטי החשמל בישראל אם היו נמנעים מלהציג נתונים שנכונותם מוטלת בספק, או לפחות היו מציגים אותם עם הערה ברורה שמבהירה אלו מהנתונים כוללים הערכה בלבד ואינם נתוני אמת.

התקשרתי למוקד 103. לאשת השירות נראו טענותי משונות. את הנתונים בגרף הם מציגים לפי סטטיסטיקות שימוש, אמרה, ולא הטריד אותה שגרף שאמור להציג נתוני אמת מציג הערכות בלבד, ללא שום אתרעה על כך. גם בעובדה שכבר חצי שנה לא שלחה החברה נציג לקרוא את המונה שלי, לא חשבה שיש פגם, והזכירה לי שתמיד אני יכול לדווח על מצב המונה המעודכן בעצמי. אשמח לעשות זאת, רציתי להגיד לה, באם תדאגי ששמי יוכנס לרשימת העובדים של חברת החשמל, אם זו רוצה שאעבוד עבורה, אבל במקרה כזה לא יהיה טעם בכך כי ממילא לא אשלם חשבונות חשמל כלל. במקום זאת, חשבתי שזה פתרון יפה ומקורי. אולי בעתיד יאמצו את הפטנט גם בסופרמרקטים, למשל. במקום להעביר את המצרכים בתהליך המייגע בקופה, יביט סטטיסטיקאי מומחה על עגלתנו, וינקוב בהערכה עלותה. אלף ש"ח, אולי יאמר, נראה לך שהעלות נמוכה יותר? אדרבא, חשב אתה הלקוח את העלות בפועל, ונזכה אותך בהפרש.

כן, יהיו שיגידו אני נתפס לקטנות, כשיש נושאים משמעותיים יותר – ההתייקרות החריפה של החשמל, הבזבזנות בקרב עובדי החברה הנהנים מצריכת חינם והכוחניות של ועדי העובדים. אבל לפעמים, דווקא מהסיפורים הקטנים אפשר ללמוד יותר. דווקא מהמקרה בו האינטרסים משותפים, ויש לכאורה רצון אמיתי לספק שירות לצרכנים, אפשר ללמוד שגם כשספקי השירות רוצים בטובתנו, הם לא תמיד מבינים מה אנו צריכים באמת.

ניצוצות (דווקא עם הבנה) – פורטיסחרוף

שנה של עו"ש

לפני שנה וכמה ימים החלטתי לקפוץ למים לא מוכרים: פתחתי חשבון ב- WordPress, התחברתי למקלדת והתחלתי לראשונה לכתוב ולפרסם בפורמט לא מוכר. צעד קטן לאנושות, צעד וחצי בשבילי.  יש שקוראים לזה בלוג, יש שיעדיפו את המושג טור, אני קראתי לזה עובר ושב: פעם הוא כאן, ופעם איננו; לא מחייב כמו חסכון ארוך טווח, אך גם לא שטחי כמו פק"מ בלטה. בהמשך קיבלתי במגזין המושבות במה באותו שם, ומקצת מהרשימות מתפרסמות שם, בכפוף לשיקול הדעת של עורכת המגזין.

ימים לא רבים לפני כן יצא "לגמרי במקרה". החוויות של פירסום הספר היו טריות לחלוטין, והתחושות בעקבותיהן מנעו יכולת אמיתית להתחייב לכתיבה ארוכת טווח נוספת. מצד שני, האצבעות בערו ברצונן לכתוב. זמן לא רב לפני כן התחלתי לעקוב יותר ויותר אחרי כתיבה עצמאית של ישראלים ברחבי הרשת – אנשים שמגיעים מכל מיני מקומות, שעוסקים במגוון תחומים ומונעים ממניעים שונים, שהמשותף לכולם הוא הרצון לכתוב ולהתבטא. עד לא כל-כך מזמן, היה יקר ומסובך למצוא במה לפרסם בה דעות ורעיונות. היום, כל מה שצריך זה קו אינטרנט, מחשב והגיגים. כך שיש לא מעט כאלה, מוכשרים ומקוריים יותר או פחות.

מצאתי לעצמי את אותם בלוגרים שכתיבתם עניינה אותי, והתחלתי לא רק לקרוא אלא אף להגיב ולהשתתף בדיונים שהתנהלו בקצה הרשימות שפירסמו. מתוך ההתנסות הזו קיבלתי עידוד – פנימי וחיצוני – להתחיל ולפרסם בעצמי. לא מעט שאלות התעוררו אצלי בטרם פצחתי בפרוייקט החדש: האם אוכל להתחייב לכתוב באופן שוטף, אם אמצא בכך ענייין לאורך זמן, עד כמה חשובות דעותי לעולם ואת מי באמת מעניינות מחשבותי. בתום שנה של כתיבה רציפה, סיפקתי לעצמי תשובות על שתי השאלות הראשונות; את השאלות האחרונות אני שואל את עצמי עד היום. אך לעיתים ההבדל בין מי שבוחר להתמודד עם העדר תשובה חד-משמעית לשאלות כאלו, לבין מי שבוחר להמשיך ולהתלבט בהן לעד, היא החלטה אקראית שבסיסה אי-ודאות.

אין חוקיות בנוגע לנושאים שעליהם אני בוחר לכתוב. מדי פעם, לא אכחיש, ניצלתי את הבמה כדי לנסות ולקדם את הספר שלי (לא בהצלחה גדולה, גם כאן אין טעם להכחיש). אבל לרוב, נוצרו הרשימות כמעט מעצמן: זכרון שמגיח ממחבואו, ספר שקראתי וגרם לי להרהר בו, נושא אקטואלי שמעסיק אותי או מחשבה נודדת שלפתע התקבעה. כל אחד מהם הוא זרע פוטנציאלי – רגע אחד איננו כלל בתודעתי, ורגע אחרי כבר מתחילים יש מאין משפטים להתגלגל ולחבור יחד לכדי אמירה שלמה.  זהו הרגע שבו אני כבר יודע שאמירה זו עתידה להתפרסם. לעיתים הכתיבה היא אישית, ורגע אחרי אני נבוך, מרגיש שהפרזתי בחשיפה; ולעיתים אני מנהל דיון על נושאים שברומו של עולם, ושואל את עצמי אחר-כך האם לדעתי – בתוך מבול הדעות בנושא שניחת מכל ערוץ תקשורת אפשרי – יש כלל ערך מוסף או ייחוד.

מכיוון שאין מי שמשלם לי על הכתיבה או אפילו מבקש שאכתוב, אין לי דד-ליין ואין לי נושאים שבהם עלי לעסוק. אף פעם לא שאלתי את עצמי על מה אכתוב היום, ואף פעם לא הוטרדתי במה אבחר לעסוק. הנושאים הגיעו מעצמם, או שלא הגיעו כלל. גם לא היה לי עד כה הצורך להשתמש בטכניקת ההונאה שאין כמעט בעל טור שלא עשה בה שימוש. זו שמתחילה במשהו כמו "ישבתי מול המחשב וניסיתי לחשוב על מה אכתוב השבוע…", וממשיכה בלהג שאורכו כחצי טור, שפותר לכותב חצי מבעיתו. אולי בגלל שחלפה רק שנה.

כשהתחלתי לכתוב, שאלתי את עצמי מה תהיה התדירות ה"נכונה" שבה ארצה לפרסם. אחת לשבוע נשמע לי סביר: זה נראה לי פרק זמן שלא יעיק על מי שירצה לעקוב באופן שוטף, ומאידך ייתן לי אתנחתא לגלגל מחשבות ולרקום אמירות כדי לבוא בשל ומוכן בכל פעם מחדש. בפועל, לא עמדתי לגמרי ביעד הערטילאי שהגדרתי לעצמי. לפעמים כתבתי יותר, אך לא פעם חלפו ימים רבים בין פירסום אחד למישנהו. כמו למשל לאחרונה. אינני יודע מה הסיבה לעצלות שתקפה אותי בשבועות האחרונים. אולי היא נובעת מרצף מחשבות נוסף, אלו ששוב בוחנות את התוחלת שבפרסום דברי. ואולי הסיבה היא דווקא חיובית ונובעת מפרץ מבורך של כתיבת סיפורת ולא של הגיגים קצרי טווח ויריעה: בחודשים האחרונים התחלתי לכתוב במרץ (יחסי) בשני ערוצים מקבילים. אחרי שפירסמתי ספר שהוא גם רומן וגם ספר מתח (ואולי הוא לא כזה ולא כזה), התחלתי – לא במתכוון – לפצל את זמני ואת יצירתי. כיום אני עובד במקביל על סיפור אחד שכולו מתח, ואילו השני הינו רומן נטול מתח – כבד, אולי כבד מדי. אני מדלג בין שני הערוצים לפי משיכה לא ברורה שמפתיעה אותי כל פעם מחדש, כמו מגנט שבכל פעם קטביו מתחלפים ביניהם. אני מתקדם לא רע בשתי היצירות, אם כי ימים יגידו מי מהן תבשיל, ומתי.

אז זהו, אני מכריז (קצת באיחור) על חגיגות יום ההולדת של עובר ושב. מה מביאים לטור/בלוג באינטרנט מתנת יומולדת? אמנם זו פעם ראשונה שאני שותף לחגיגות כאלה, אבל נראה לי שמה שרשימה כתובה היתה הכי רוצה, זה קוראים, וטוב מכך אפילו, קוראים שמתייחסים ומגיבים. אחרת, הרשימה מרגישה קצת לבד, ובגילה המתקדם, חשוב לה עדיין להרגיש מושכת ולצודד מבטים.

אני בחינם!

בתחילת מרץ 2011 המתינה לי בתיבת הדואר מעטפה מהוצאת הקיבוץ המאוחד, ובה צ'ק לפקודתי. הסכום שקיבלתי לא היה משמעותי, ויותר משמחתי על קבלת הצ'ק, הופתעתי שבכלל הגיע. "לגמרי במקרה", הספר שכתבתי, יצא לאור רק מעט יותר מחודש לפני כן, ולא היו לי כל ציפיות שבשלב כה מוקדם יביא לי רווחים. מכיוון שבחוזה עם ההוצאה גם לא נכלל סעיף המבטיח לי תשלום מקדמה, המחשבה הראשונה שלי היתה – "וואוו, מדוע מכפישים את תרבות התשלומים בארץ? בקושי הגיע הספר לחנויות, וכבר מזכים אותי על הרווחים שעשה, וכל זאת כשמדובר בתעשית הספרים המושמצת". אלא שכשהתעמקתי בתוכן המכתב המלווה את הצ'ק, הבחנתי שהתשלום הוא עבור תמלוגי מכירות הספר בשנת המס 2010. מכיוון שהספר יצא לחנויות רק לקראת סוף ינואר 2011, לא נותר לי אלא להגיע למסקנה המתבקשת: הספר חייב להיות הצלחה היסטרית. עובדה, הוא מביא רווחים עוד לפני שבכלל התחיל להימכר.

רק לאחר מספר ימים שמעתי את צליל נפילת האסימון, והבנתי את מקור ההכנסה הלא צפויה שבה זכיתי. הספר אמנם יצא לאור ב- 2011, אבל הדפסת המהדורה הושלמה כבר בחודש דצמבר בשנה הקודמת. ובאותה עת, מייד כשהתבשרתי על הגעת הספר המודפס למחסני ההוצאה, מיהרתי – נרגש – כדי לחזות בפלא: הספר, שעמד במרכז חיי במהלך השנים שקדמו לציון דרך זה, סוף סוף בדמות שאותה אפשר לראות ולמשש. אספתי את מספר העותקים המצומצם שהעניקה לי ההוצאה על-פי ההסכם עימה, ובאותה הזדמנות רכשתי כמות נוספת של ספרים (בהנחה, לפי אותו הסכם) כדי שאוכל לחלק בקרב חברים ובני משפחה. כעת, הבנתי, הצ'ק שקיבלתי הוא בעקבות המכירה שבוצעה אז: כספי התמלוגים הם אלו המגיעים לי בעבור הספרים שרכשתי בכספי שלי…

מאז חלפה שנה. במהלך שנה זו לא רק שלא קיבלתי צ'ק נוסף, אלא להיפך – גיליתי שהצלחה קלה ומיידית היא אך אשליה. למדתי שמעטים מצליחים במקום שבו רבים מנסים, ועוד למדתי על מקומו הקריטי של השיווק כתנאי הכרחי להשגת אותה הצלחה, על העולם המיסתורי של המבצעים בחנויות הספרים, על כתיבה כמקור הכנסה (לא קיים), ועוד ועוד. כמו תמיד, החוכמה היא לאחר מעשה, וכל התובנות אליהן הגעתי רלבנטיות – אולי – לספר הבא. חודשי החסד המועטים הניתנים לספר חדש כדי לקבל את תשומת לב התקשורת, להגיע למוּדעות המבקרים ולליבם של הקוראים, חלפו עברו מזמן. "לגמרי במקרה" לא זכה לקבל מקום ראוי, כפי שהאמנתי שמגיע לו וקיויתי שיקרה. וכאילו כמו כדי לשים חותם על עובדה זו, יצר איתי קשר לפני מספר ימים אברם, מנכ"ל ההוצאה, ובצער בישר לי שבמחסנים נותרו עותקים רבים משההוצאה מסוגלת "לדחוף" לחנויות. אם יש לך עניין, הוסיף, תוכל לקבל את העותקים האלה בחינם. הבשורה, שמשמעותה "סוף העונה" עבור הספר שלי, לא באמת הפתיעה אותי. מאידך, שמחתי לקבל את העותקים העודפים, למרות שלא היתה לי כל מישנה סדורה מה אעשה בהם.

וכך, ביום גשום, הגעתי על-פי הנחיותיו של המנכ"ל אל מחסני העורף של ההוצאה, באיזור התעשיה של אחד המושבים הסמוכים לפתח-תקווה. שם, בפיתחו של האנגר עצום המלא בספרים, המתין לי המחסנאי ליד משטח עליו ארוזים "בלוקים" המכילים עותקים של "לגמרי". תוך דקות שכנו מאות עותקים אלה כשהם מסודרים באחורי מכוניתי.

"ומה הייתם עושים בכל הספרים הללו אם לא הייתי מגיע לאסוף אותם?", הסתקרנתי.

המחסנאי הצביע על מכולה כחולה בגודל של משאית שעמדה בסמוך לפתח. "מעמיסים לשם, לגריסה ולמיחזור".

"אי אפשר למסור את אותם ספרים? לתרום אותם למוסדות כלשהם?", הקשיתי. "הנה, אני הייתי שמח לקבל ספרים שאין בהם צורך".

"אנו לא מסוגלים להתעסק בכך. אבל אם אתה מעוניין, אתה מוזמן לעבור על הספרים במכולה ולקחת מה שתרצה".

סקרן, מצאתי עצמי מטפס על דפנות המכולה החלקלקים מטיפות הגשם כדי לראות את תכולתה. כשהגעתי לפיסגתה נדהמתי לראות שהיא גדושה באריזות רבות של ספרים שונים, רטובים מהמטר האחרון ומושלכים כפגרים לאחר שחיטה. מי שקרא את "צלה של הרוח", זוכר אולי שהסיפור מתחיל בביקור בבית הקברות לספרים נשכחים: זוהי ספריה שבה אלפי ספרים זנוחים שאיש אינו קורא עוד, ובכל זאת מקבלים בה מקום של כבוד. גיבור הספר מוזמן לאמץ לו אחד מאותם ספרים נטושים, והוא עושה זאת בהתרגשות גדולה. ואילו כאן שוכנים הספרים ללא כל כבוד, כמיצג המתאר את מצבה של הספרות העברית. קבר אחים המוני.

בדרכי חזרה, עוד בטרם יצאתי מהמושב, סימן לי מישהו בידו, מבקש טרמפ אל הכביש הראשי. אספתי אותו, ובדרך הקצרה סיפר לי שהוא חייל בודד המשרת בגבעתי, וגר בשכירות במושב. "אתה אוהב לקרוא?", שאלתי, מכוון מטרה. כשענה בחיוב וסיפר שדווקא מאז התגייס הוא קורא יותר, שמחתי לצייד אותו בעותק לפני שנפרדנו. זה העותק הראשון שעשה דרכו למטרה טובה, לפחות טובה יותר מזו שנועדה לו אילו הייתי משאיר אותו מאחורי.

ואז חשבתי להציע לקוראי הבלוג להעלות רעיונות מה ניתן לעשות עם ערימות הספרים שחילצתי מסכיני המגרסות: כל המעוניין יקבל עותקים כפי בקשתו, לכל מטרה ראויה שימצא לנכון לעשות בהם. אפשר למשל להניח כמה עותקים זה על זה ולמקמם מתחת למסך המחשב כדי להתאים את גובהו לנוחותיכם, או לצד דלת בעלת נטיות היטרקות כדי למנוע בעדה לבצע את זממה. אפשר גם לפתח תחביב של ייבוש פרחים או פרפרים. ואפשר – ואני מקווה שאני לא מרחיק לכת – גם לקרוא את אחד העותקים, לתת מתנה לידיד, למסור לספריה שמגלה עניין או לתרום לאירגון שימצא בו תועלת. כל שעליכם לעשות הוא ליצור קשר ולבוא לקחת עותק אחד או שניים (או עשרה), או למצוא דרך סבירה בה אוכל להעביר את העותקים המבוקשים לרשותכם. אני בחינם, ויש מספיק לכולם.

ספרים, רבותי, ספרים!

פ ח ד

כשהייתי בכיתה ג' בנו במושב בו גדלתי בריכת שחיה. אטרקציה נפלאה, תוספת משמעותית לחיי הפנאי שלנו, ילדי המושב. כשנפתחה הבריכה, לא באמת ידעתי לשחות. עד אז ההתנסות שלי במים היתה מביקורים לא שכיחים בכנרת, שם הורשתי לעזוב את קו המים רק כשגופי מוקף אבוב, או בבריכות הקיבוצים בעת ביקור אצל קרובי משפחה. ובכל זאת קפצתי אל המים ללא חשש. העזתי להגיע גם אל המים העמוקים, עד שאמנון הג'ינג'י, המציל הקשוח עם השפם, צעק עלי והורה לי לחזור אל גזרת המים הרדודים. "כשתצליח לשחות שלוש בריכות ברציפות, ארשה לך להיות גם במים העמוקים", הבהיר לי את נהליו. חדור מוטיבציה התאמנתי לקראת המשימה, ולאחר זמן לא רב הצלחתי לשחות את המרחק כנדרש, וקיבלתי הסמכה מיידית לשהיה גם בקצה הרחוק של הבריכה.

מאז, הפכה הבריכה עבורי לבית שלישי, אחרי בית ההורים ומגרש הכדורגל (לאו דווקא בסדר הזה). בכל שנה בבוקר פתיחתה הייתי מתייצב אצלה, ומבלי להימרח בקרמים מגנים הייתי מבלה בה עד סגירתה. בימים שלאחר מכן התקשיתי לתפקד ובעיקר להירדם, בתחילה מכאבי הצריבה ולאחר-מכן מהגירודים שהטרידו בכל מקום בו העור התקלף. אבל מכאן והילך הרגשתי שהבסתי את השמש, ובעור שחום הייתי ממשיך לפקוד את הבריכה בכל רגע אפשרי, עד לסיום העונה. למדתי לבד את כל סגנונות השחיה, התאמנתי בקפיצות, בצלילה ובגילגולים, ואיתגרתי את עצמי ללא הרף מתחת למים. יכולת השחיה שלי הלכה והשתפרה, והייתי מטובי השחיינים בקבוצת הגיל שלי. המשחק האהוב עלי היה "קדרים באים": כמעט בלתי אפשרי היה לתפוס אותי, והייתי אימת כולם כשיצאתי לציד כ"קדר המדומה". בקיצור, אם להיות קלישאתי, הרגשתי כמו דג במים.

ככה שאף פעם לא פחדתי ממים. לא בבריכת השחיה, לא בבריכות של נחלי הגליל והגולן, לא בכנרת וגם לא כשפגשתי לראשונה את חופי הים התיכון. שם חוויתי על בשרי בפעם הראשונה גל שמתנפץ בפרצופי וגיליתי את העובדה שמים מלוחים שחודרים לאף, לעיניים ולקנה הנשימה הם עניין קצת פחות נעים מהחוויות שהיו לי עד כה במים המתוקים והכלוריים בהם חלפה ילדותי. לא פחדתי, להיפך, אהבתי מצבורים גדולים של מים והרגשתי בהם בטוח. אפילו חלמתי למשך תקופה מסויימת להיות חובל בחיל הים. אבל זה היה לפני שגיליתי שברוב המקרים חלומות ומציאות הם שני מסלולים מקבילים, ללא כל נקודת ממשק ביניהם. כמו המסועים בנמל התעופה המשמשים לקיצור הדרך הארוכה שבין אולם הנוסעים אל הטרמינל עצמו: סמוכים זה לזה, נראים כתאומים, אלא שהאחד מוביל לרוב אנשים עולצים בדרכם אל חופשה מבטיחה מעבר לים, ואילו האחר מסיע את החוזרים, שהבילויים מאחוריהם וטירדות היומיום כבר נושפות בעורפם.

כנראה שהדרך היחידה להכיר באימתנותה והפכפכותה של המפלצת הכחולה הזו היא לקבל ממנה שיעור פרטי. כמו למשל זה שקיבלתי אני בחג שבועות לפני מספר שנים. את ימי  החג בילינו עם עוד מספר משפחות על החוף במעין צבי. חוף ערום ובו דיונות חול בתולות, שהפך לעיר אוהלים קטנה באותם ימי תחילת הקיץ. שהינו שם מספר ימים, בתפריט בסיסי שכלל רחיצה בים, חול ואוכל. החוף לא מספק כל שירותים – לא מים זורמים, לא צל ולא שירותי הצלה. זהו הקסם שבמקום, אבל גם המכשלה שבו.

באחד הימים, אחרי מנוחה על החוף, רצו הילדים להיכנס למים. ידענו שיש סחף, ולכן לא הרשינו להם להיכנס לבד. אני התנדבתי להיכנס איתם ולהשגיח שישארו רק באיזור הסמוך לקו המים, לא מעבר למקום בו מגיעות כפות רגליהם אל קרקעית החול. נכנסתי עם שתי בנותי ועם ילדים של חברים. בסך-הכל ארבעה ילדים, בגילאי שמונה עד שתים-עשרה. התמקמנו כמטרים ספורים מהחול הבטוח, ותוך כמה דקות שקענו במשחק. מבלי משים, התחלנו להתרחק עקב הסחף הגדול, כשבתחושתנו אנו עדיין נטועים במקום בטוח. כשהרגשתי בתרמית של הים, כבר היה מעט מאוחר מדי. תוך שניה גם כפות רגלי לא מצאו קרקע בטוחה לעמוד עליה, וכשהבחנתי בצרה ופקדתי על העדר הצעיר סביבי להתחיל לשחות בחזרה לחוף, גיליתי שקל יותר להגיד מאשר לעשות. הסחף היה רציני ולא רק שלא הצלחנו להתקדם מזרחה, אלא שאף נסחפנו עמוק יותר פנימה. התבוננתי בילדים. נראה היה שהם לא הבחינו בגודל הצרה. הם המשיכו לשחות בעליזות, ויותר משנראו מודאגים, נראו משועשעים מכך שאינם מצליחים להתקדם. הסטתי את מבטי אל החוף שהלך והתרחק, וגם שם נראה היה שהעסקים כרגיל. ההורים היו ישובים שם על הכסאות, מפטפטים, אינם מבחינים כלל במצוקתנו.

כל הילדים ידעו לשחות היטב, ולי אף יש תעודת הסמכה כמציל (בבריכה). אז מה? עכשיו, זה אנחנו נגד הים. כמו ילד שמרכיב את קבוצת חלומותיו, ומקבץ אליה את כל הילדים הכי טובים בשכונה בכדורגל, כל אלה שתמיד רצה שיהיו איתו בקבוצה, אבל אז מגלה שהיריבה שלו היא ברצלונה: פשוט לא כוחות.

פ ח ד. אין דרך אחרת לתאר את התחושה באותו רגע. אני מניח שגם אם הייתי לבד לא הייתי נותר אדיש, וכשהילדים באחריותי הוא מתעצם. הילדים היו נהדרים, והמשיכו לחתור בסבלנות כפי שהוריתי להם. אבל ברור היה שהם בסך-הכל ילדים. כוחותיהם מוגבלים, ואפילו לא בדקתי אם ביכולתם לשחות שלוש בריכות ברציפות. ומה יקרה כשיכנסו לחרדה? – אז יהיה המצב גרוע שבעתיים. כשמישהו מרגיש שהוא טובע – את זה למדתי באותו קורס מצילים – האינסטינקט המיידי הוא לנסות ולהיאחז במישהו סמוך, למשל בזה שבא לעזור לו. מילא שינסו להישען עלי, אבל מבלי להתכוון, הפאניקה עלולה לגרום להם להטביע אחד את השני.

הצצתי שוב לחוף. כזכור, מציל אין, אבל לפחות מעורבות של אנשים בוגרים מבחוץ עשויה לעזור. אלא ששם נמשכת השיגרה. אני מתלבט אם להגביר את סימני המצוקה כלפי החוף: אנחנו רחוקים, כך שאצטרך לצעוק, ובכך אני עלול להבהיל את הילדים ולגרום להם לקלוט את עוצמת הסכנה. ואם לא אעשה מעשה, עלולים הם בינתיים לאבד את הכוחות, וגם אז אנו בצרה. בלית ברירה התחלתי לנופף בידיים ולצעוק בכל כוחי לעזרה. עברו כמה רגעים עד שהשגתי את תגובתם. הם כנראה לא שומעים לחלוטין את תוכן צעקותי, אבל בהחלט מבינים שאני מנסה לסמן משהו, ואני מזהה שם תכונה. לקפוץ סתם כך למים אולי זה לא רעיון כל-כך טוב, כבר היו לא מעטים שנחלצו לעזור במקרה דומה ונקלעו בעצמם למצוקה. למזל כולנו יש את דוד, ולדוד יש גלשן. הלוח של גלשן הרוח שלו משמש במהלך הבילוי בים לרכיבה על הגלים, וכעת הוא משנה את פניו והופך להיות חסקה. דוד מתחיל לחתור, ותוך זמן לא רב מגיע אלינו. את אנחת הרווחה שלי, כשכולנו נאחזנו בדפנות הגלשן והחלנו עושים את דרכנו אט-אט לחוף מבטחים, רק רעש הגלים כיסה.

התיישבתי על כסא בחוף כשליבי עדיין פועם בדופק מואץ. הילדים מתרגשים מההרפתקה, אבל מהר מאוד ישכחו מזה. אני לא כל-כך. יש לנו סוף טוב, אבל אני לא יכול להתכחש לכך שאולי אלוהים מנסה להגיד לי משהו. אבל מה? שעלי לעשות תשובה? להתאסלם? להקדיש את חיי מעתה ועד עולם לביעור הבורות והדברת הרעב בעולם? ואולי סתם הוא מתכוון שאדע להבא לא להיכנס לים סוער ללא מציל, בודאי כשבאחריותי ארבעה ילדים? אני לא יודע, הוא לא מדבר ברור, ואולי זה רעש הגלים שמשבש את הקליטה.

עניין של תקשורת

"קיבלתי 94 במבחן במדעים", קראה הילדה בשמחה ונופפה גליון לבן בידיה.

"כל הכבוד!", שאגתי לכיוונה בשמחה אמיתית: לא הייתי צריך אפילו לאלתר קולות עידוד כדי לפרגן על ההישג. ציון מצוין, לכל הדעות, ועוד במדעים! בצבא נהגו לצחוק עלי שאני לא יודע להבחין בין נחליאלי לכלנית, כך שכל ידע אקדמי בעולם המדע מרשים אותי.

הילדה כבר פנתה לאתגר הבא של חייה, ואני נותרתי לעלעל בטופס המבחן שהותירה בידי. רפרפתי בתוכנו כדי להתרשם מהנושאים אליהם נחשפים בני כיתה ה' בתחום המדעים, וכדי לאתר את המכשולים בהם הלכו לאיבוד שש הנקודות הנותרות: שם אולי אוכל להשלים את ההשכלה של בתי בקולי הסמכותי ובגישה הפדגוגית בה אני ידוע לכל ("בוודאי שהחלזון הוא מקבוצת חסרי חוליות, מה את סתומה או משהו?"), ואולי אף טוב יותר – לאתר שגיאות של המורה בחישוב ציון המבחן ולעזור לבתי במאבקה המשפטי בממסד ("נו, אז מה אם היא כתבה שהיונק הכי קטן שהיא מכירה הוא יתוש? על זה צריך להוריד לה שתי נקודות שלמות?").

ואז מצאתי את השאלה הראשונה שגרעה נקודות מהציון. לפני שפניתי לקריאת השאלה תהיתי לרגע מדוע סימן האיקס שנחרט בסמוך לתשובה גדול ובולט מכל סימני ה"וי" הרבים ששורבטו בחטף עד כה ליד כל אחת מהתשובות הקודמות. בשאלה עצמה התבקשו התלמידים לתת מספר דוגמאות לתקשורת בין שני יצורים חיים. בתשובתה, הסבירה יפה על הדרך בו משתמש הכלב בזנבו כדי להודיע לסביבתו על מצב רוחו, על השתן שמשמש חיות שונות להצהרה פומבית על בעלות על שטח, וגם על הטווס שמשתמש במניפת נוצותיו הצבעונית כדי לספר לטווסה על אהבתו. ואז, כשכנראה לא עלו בזכרונה דוגמאות נוספות שנידונו בכיתה, אילתרה מתוך דיון אחר שנערך על עולם החי והגדירה סוג תקשורת נוסף: "הנחש אוכל את העכבר".

חנקתי חיוך ותכננתי להמשיך הלאה, מבין שאת הטיעון לערעור על הציון אצטרך לחפש במקום אחר. לשניה עוד שקלתי אם כדאי להסביר לילדה במה טעתה או שעלי להניח לה לנפשה וללמוד בעצמה על כוונותיהם של הטורפים.

אבל אז חצתה מחשבה אחרת את ראשי: ואולי הטעות אינה שלה, ולמעשה אנחנו אלה שמפרשים שלא כהלכה את כוונות הנחש? ואולי בסך-הכל מבקש הנחש את קירבתו של העכבר, ומכיוון שאינו יודע כיצד לבטא זאת במילים הוא משתמש בדרך היחידה שהוא מכיר כדי להסב את תשומת ליבו של העכבר? ואולי, קורס תקשורת זריז אחד היה מסביר לנחש מדוע הגישה הנוכחית שלו מקשה על העכבר לקבל בהבנה את רצונו לקירבה?

ובעצם, האם שם מסתיימת התפיסה המוטעית שלנו לגבי צרכי תקשורת מסויימים? ואולי אנו טועים גם במקרים אחרים בהם אנו מפרשים שלא כהלכה את הכוונה האמיתית?

קחו למשל את חברות הכבלים והלווין. והלא אלו חברות שמבינות משהו בתקשורת, לא ככה? החברות הללו נוטות לאמלל את המבקשים להתנתק מהם, עד שלעיתים גם הבריחה מאלקטרז נראית כשעשוע קליל לעומת משימה זו. ייתכן שטעינו כשפירשנו טרטורים אלו כתוצר של תקשורת לקויה, בעוד שמאחורי אותו יחס עומדת מחווה תקשורתית פשוטה. בדרכם, שנדמתה אז כמגושמת ולא נעימה, ניסו נציגי השירות לסמן לי על רצונם העז בקירבתי ובשיפור התקשורת בינינו, ובאמונתם שתוביל יום אחד לרגעים מאושרים יותר יחד.

או חברות הסלולר – סוג נוסף של גוף שמבין דבר או שניים בתקשורת: גם איתם חוויתי רגעים לא פשוטים – החיובים המנופחים, העלאות המחירים המשותפות בכל פעם שהמחוקק מאשר חוק שפוגע בהכנסותיהן, השירות הלקוי… ובעצם כל זה היה פרי הבנתי המוגבלת – לו רק היה לנציגי השירות זנב לקשקש בו כדי להבהיר את כוונותיהם הזכות, או נוצות צבעוניות כדי לסמן לי את חיבתם העמוקה, כמה תיסכול היה יכול להיחסך.

ואפשר שגם רשויות המדינה, על משרדיהן, תהליכיהן ובירוקרטיהן, בסך-הכל מחפשות ערוץ תקשורת טוב יותר איתי בפניותיהן אלי במכתבים רשמיים ותקיפים? למשל, האם יכול להיות שמס-הכנסה, שלא מסתפק בתחיבת יד חודשית לעומק כיסי, אלא גם שולח לי מדי מספר שנים בקשות להצהרת הון מפורטת ומתישה, לא עושה זאת מתוך התעניינות אמיתית בהוני הדל, אלא רק כי זאת דרכו לאותת לי שמצידי איני מתמיד מספיק בשמירת הקשר? אם רק היה פקיד השומה הממונה על המחוז בו היני מתגורר ביישן פחות, אני מהרהר (שאלה אחרת, לא קשורה: האם גם כשיגיעו לעמדות השפעה הילדים של ימינו – בר, עדן או מיתר, האם גם אז לפקיד השומה יקראו דב, שרגא או שמעון?). אם לא היה עוצר עצמו בשל כך מלהתקשר אלי ולהזמין אותי לכוס תה וביסקויטים במשרדו, אולי היתה נחסכת ממני העבודה המתישה, שבה עלי להיזכר בכל שקל שאי פעם הנחתי בתיבת חסכון כלשהי?

אכן, הכל עניין של תקשורת, הודיתי בליבי לילדה על שפתחה בפני זוית ראיה חדשה ומרעננת אל החיים. ההרהורים נקטעו לפתע בקולות מהרחוב – קול צורם של חריקת בלמים שבסיומו הגיעה החבטה הבלתי נמנעת של פח אל פח. מיהרתי אל החלון להציץ אל הכביש הסמוך, אל המכוניות שהפיקו את הצלילים הקודמים וכעת עמדו שם בדממה של הלם. מכל ילדיי השכלתי: עד אתמול הייתי מגדיר את ההתרחשות כתאונת דרכים; היום אני יודע שגם זה בסך-הכל תקשורת בין יצורים חיים.

שיווק טרויאני

הטלפון הקוי בבית צילצל. מי שמחפש אותי כיום מתקשר לרוב לנייד, אז כשמישהו מבני המשפחה מגיש לי את השפופרת ואומר שמבקשים דווקא אותי, אני יודע שזה איש מכירות כלשהו, או אמא שלי. הפעם, זאת לא היתה אמא שלי. "מדברת מרים מחברת ההשקעות שם-כלשהו. רציתי להציע לך לפתוח אצלנו חשבון השקעות. כעקרון, התיקים אצלנו הם להשקעות בסכומים של שלוש מאות אלף ש"ח ומעלה. זה רלבנטי עבורך?", נשאלתי מהעבר השני. זה רק אני, או שזו חוצפה עצומה להתקשר לאנשים ולשאול אותם על גובה החסכון שברשותם?? עניתי לה בנימוס שאני משתף נתונים שכאלה עם אנשים שאני מרגיש קרוב אליהם, ושלא נראה לי שחצי דקת השיחה בינינו יצרה כבר את האינטימיות הדרושה. אחר-כך חשבתי שהייתי צריך להיות אולי בוטה יותר בתשובה. למשל כמו הדרך שבה נפטר סיינפלד מאנשי מכירות:

אולי בפעם אשאל אותה מה המשכורת שלה, או אם היא במחזור? אישתי היקרה אומרת שזה לא הוגן לרדת עליהם. שזו העבודה שלהם, ושאני בסך-הכל הורג את השליח. זה נכון, אבל… זו הבחירה שלהם. הם לא עושים את זה כהתנדבות, וגם לא כשירות מילואים. אולי זו הדרך לעקור מהשורש את התופעה הזו, של אנשי מכירות שמתפרצים לביתך ומציעים את מרכולתם על חשבון זמנך הפנוי.

לצערי, בשלב זה של חיי, אינני יכול להתעלם משיחות שמחוייגות ממספרים בלתי מזוהים. אבל היתה תקופה שכך עשיתי, וגם התרעתי במענה הקולי על מנהגי זה. ידעתי שמי שצריך אותי באמת ישאיר הודעה וטלפון להתקשר, ומי שלא, כנראה שאני לא צריך אותו. כי ברוב המקרים, המתקשרים ממספרים חסויים הם אנשים שרוצים למכור לך ביטוח שאתה לא צריך, שמשדלים אותך להשתתף בסקר, או נותני שירותים ששמחים לבשר לך שבתור לקוח מועדף אתה זכאי לעיסקה משתלמת במיוחד, שלא רק שאינך מעוניין בה, אלא אתה גם יודע שכל לקוח לא-מועדף יקבל את אותה עיסקה מפוקפקת באותם תנאים. וזה לחלוטין נראה להם סביר שהם יתקשרו ממספר חסוי, ושאתה בתמורה תשמח לחלוק איתם את פרטי כרטיס האשראי שלך. כמו במקרה של מבקשי התרומות, למשל.

נושא התרומות הוא תמיד עניין שגורם לי למחלוקת פנימית קשה, שלא לומר תיגרה אכזרית המתחוללת בתוכי. מחד, הענות לתרומות מורידה אחריות מהמדינה, ולמדינה הרי אני גם כך תורם כל חודש בתלוש המשכורת שלי. מאידך, כולנו יודעים היכן אנו חיים, ומבינים שללא תרומות מי שיסבול בסוף זה לא המדינה, אלא הנזקקים. נציגי המתרימים, סליחה על ההשוואה, הם כמו הכלב שלי: אם פעם אחת היית נחמד אליו ופינקת אותו בליטופים, הוא לא יעזוב אותך. או במקרה שלהם, מהרגע שתרמת והשארת בידם את מספר הטלפון שלך, התווספת אצלם לרשימת המועדפים: מעכשיו תקבל לפחות טלפון או שניים בשנה, ידרשו בשלומך ואת כספך. מכיוון שכך, התכנסתי עם מצפוני לישיבה דחופה, ויחד החלטנו על מיסוד דרך פעולה: יוגדר סכום שנתי לתרומות, שיסופק במועד קבוע מראש ובחלוקה הוגנת בין אותן עמותות שעלו בגורל (מטאפורית). מכאן והלאה, יותר קל יהיה לי להגיד 'לא' לקופאיות בסופר שמנסות בחמישה שקלים להגביר את מודעתי החברתית או לשיחות הטלפון המתוארות מעלה. רק ילדי בית-הספר, שמגיעים למבצע "הקש בדלת" פעם בשבוע (כל פעם הם מקישים למטרה אחרת), זוכים להיות היוצאים מן הכלל. בכל זאת, חינוך לאיכפתיות חברתית.

החדירה האגרסיבית למרחב המחייה לא מוגבלת לטלפון בלבד. דואר ישראל, למשל, שותף גם הוא לרעה חולה בתחום השיווק, בספקו את השירות שמציף את תיבות הדואר שלנו בעלונים פרסומיים. אני לא מדבר על תיבות הדואר בחזיתות הבתים, שם כל עובר אורח יכול לדחוף את מרכולתו. אני מתכוון לתיבות הדואר המרכזיות, שבמקומות מסויימים אף מסופקות תמורת תשלום. באלה, הגישה מבחוץ חסומה, ורק הפקיד שעומד בתוך המבנה יכול להטיל מעטפות ועלונים לתוך התיבה. לכאורה, win-win: לדואר ישראל מתווספת הכנסה נאה, ולחברות המפרסמות זהו ערוץ שיווקי שעלותו מקוזזת ממילא מחובות המיסוי כלפי המדינה. אלא שבפועל, מי שמפסיד הם האזרחים ואיכות הסביבה: אנו צריכים להתמודד עם ערימת נייר מכבידה, ואיכות הסביבה נפגעת פעמיים – הן בביזבוז הנייר והן בזוהמה שנוצרת מהתופעה (הראויה לגנאי בעצמה) של השלכת העלונים שלא בפחים.

לנגע זה, הרשו לי להציע פתרון פשוט: בעודכם פותחים את התיבה ואוספים את ערימת הנייר הממתינה לכם שם, מיינו את דברי הדואר: את המכתבים – הרצויים והפחות רצויים – השאירו בידכם. ואילו את עלוני הפרסום השליכו פנימה, מבעד לתיבה שלכם, אל החלל הצר שבו פועל פקיד הדואר. כשיגיע למחרת אותו פקיד, יאלץ קודם כל לפנות את פסולת הנייר שהצטברה במשרדו, וכך תבטיחו שכל הנייר נאסף ונזרק באופן מסודר. אולי גם תפורש שיטת פעולה זו כ"הצבעה ברגליים" כנגד התופעה, ואם זו תוכח שיווקית כלא יעילה, ייתכן שהדבר יעזור בעתיד למיגור התופעה הזו כליל מעולמנו. עם זאת, שימו לב לבצע פעולה זו רק בשעות שאיש הדואר אינו נוכח במקומו. אחרת, ייתכן שתגלו שדברי דואר חשובים לא יגיעו בעתיד לידיכם. אם גיליתם באיחור את הימצאו, נעלו מהר את התיבה ונוסו מהמקום. והכי חשוב, אל תספרו של מי היה הרעיון הזה מלכתחילה.

_

הנה, גם דואר ישראל אומר: חסל סדר ניירת ובלגאן

No-company man

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט קומפני מן. סרט על עולם התאגידים האמריקאי במלוא כיעורו ועל התרבות המערבית (במובן הרע של המילה) שמשמשת בית גידול אידאלי לקפטיליזם הדורסני שמכיל עולם זה.

 

באמריקה של אחרי המשבר הכלכלי של סוף 2008, בתאגיד הדמיוני GTX, מגיעים מספר מנהלים בכירים לבוקר עבודה שיגרתי לכאורה. אלא שבסיומו הם מוצאים עצמם מפוטרים ועם קושי רב לחזור לעולם העבודה, בודאי אל אותם תנאים שנהנו מהם קודם. זהו סיפור אחד, רב-מימדי: על אטימות ניהולית שמקורה בחמדנות וברוחות הרעות שמגיעות מהוול-סטריט – מנהלים שדואגים לעצמם לבונוסים שמנים גם כשחברותיהן כושלות, ולא מתקשים לוותר על שרותיהם של אלפי אנשים ולהביא לקריסתן של אלפי משפחות רק כדי שמנית החברה תעלה בכמה נקודות. ומצד שני מוצגת גם רמת החיים הגבוהה – שלא במידה – שאימצו להם היושבים על סיר הבשר. אלו שמאמינים באמת שמכונית פורשה וחברות במועדון גולף יוקרתי הם מצרכי יסוד. אין הם כלל מעלים בדעתם שמעבר לפינה עלול להמתין יום סגריר, וזמן קצר לאחר פיטורם מוצאים עצמם מתקשים לשלם את החשבונות הבסיסיים. וזה גם סיפור על מצוקת האבטלה – ולא רק הכלכלית – ועל התהליך הקשה והמתסכל שבחיפוש אחרי קבלת משרה, בעיקר אם עברת גיל מסויים. מספרים על אמריקה, ובעצם מדברים גם עלינו.

אישית, מצאתי שתי נקודות חיבור משמעותיות לסיפור הסרט: כמי שניהל אנשים ונאלץ לבצע פיטורים ממניעים כלכליים, ולא תמיד היה משוכנע אם המניע הוא צורך קריטי – כדי להגן על מקומות העבודה של כל האחרים – או קהות ניהולית שנבעה ממניעים אישיים קצרי טווח; וגם כמי שמצוי כיום עמוק בתוך תהליך חיפוש עבודה. לפני כשמונה חודשים בחרתי, לאחר לא מעט שנים בתעשיה, לעזוב מיוזמתי מקום עבודה בטוח וליטול פסק זמן כדי למלא את המצברים. כיום – למעשה בחודשים האחרונים – אני מחפש עבודה, ולמרות שנערכתי לכך שהתהליך לא יהיה קל, אני לא פעם מופתע עד כמה הוא מתיש עוד יותר ממה שצפיתי: לחוש כקבצן המחזר על הפתחים, לעבור ממצב של מישהו שמצליח בתפקידו, שזוכה להערכה במקום העבודה שלו, של אחד שמפטירים כלפיו "לך אני לא דואג, אתה בטוח תמצא עבודה", למצב שבו אתה מתחיל כמעט מאפס. להפוך למישהו שהוא "סתם עוד אחד עם קורות חיים".

זהו סרט אמריקאי, לכן חייב להגיע הסוף הטוב. לאלה ששרדו מחכה התחלה חדשה, מבטיחה, מכיוון שהיה להם את מה שצריך כדי לנצח – "אמונה, אומץ ולהט". ומה יהיה הסוף במקרה שלי? כמובן שאינני יודע, אבל אני מאמין שיהיה זה סוף טוב, לפחות סביר. אלא שעד אז אני במצב של חוסר וודאות. זה קצת כמו לראות סרט מתח, כשברור הרי שהכל יבוא בסוף על מקומו בשלום, ובכל זאת הלב פועם באופן מוגבר במהלכו. או יותר מכך – כמו ספר מתח שבו הגיבור מספר את סיפורו. בשיא המתח אני מוצא את עצמי עוצר וחושב – זה סיפור בגוף ראשון, לכן הוא חייב להסתיים בטוב, לא יכול להיות אחרת. ובכל זאת אני מתוח, עדיין חרד שסופו של הגיבור יהיה מר לאחר שהרעים יתפסו אותו. כך אני עכשיו, מחכה עדיין לתפנית החיובית בעלילה.

למעלה משמונה שנים עבדתי בחברה האחרונה, היה לי שם טוב ולא חיפשתי תחליף. איך זה אם כך שהתיסכול של חיפוש העבודה מריח לי כה מוכר, כאילו חוויתי אותו כל-כך לא מזמן? אני תוהה, וחושב על זה, ומהר מאוד זה מכה בי – כי בכל זאת הייתי שם לא מזמן. לא בחיפוש עבודה, אבל בתהליך מאוד דומה – הוצאת הספר אותו כתבתי. כשסיימתי את כתיבת הגירסה המלאה הראשונה, שלחתי את כתב היד למיטב הוצאות הספרים בארץ, בתקווה שלפחות באחת מהן תזהה עין מיומנת את האוצר המונח לה כעת ביד. וכמו בתהליך חיפוש העבודה, זהו "שלח לחמך" בו עליך לשווק את עצמך – במקרה אחד את כתב היד, במקרה אחר את יכולותך כאיש מקצוע וכמנהל. בשני המקרים קיימת המתנה דרוכה לתגובה, למישהו שיתרשם, יאמין בך ויציע הצעה מפתה. בשני המקרים אתה מתחיל באמונה רבה בעצמך, ובמה שיש לך ביד. בשני המקרים, עם כל יום שעובר אתה מאמין קצת פחות.

ובכל זאת, יש תחום אחד, שבו לתעשיית הספרים המושמצת כל-כך (ודי בצדק), מגיעה תעודת כבוד: מתן תשובה לפונה. תשובה כלשהי, לרוב שלילית. כל הוצאות הספרים חזרו אלי, לרוב במעטפה הממוענת אלי, עם שם בית ההוצאה מודפס עליה. כשמצאתי בתיבה מעטפה כזו, ידעתי שאין לי צורך אפילו לפתוח אותה, וידעתי כמעט לדקלם את הטקסט המנומס והשלילי שנמצא בה. לא אסתיר: התשובה כשלעצמה לא המעיטה מהאכזבה, ולא מהתחושה שלא ניתנה לי הזדמנות הוגנת. אבל לפחות ידעתי איפה אני עומד, ולפחות לכל תהליך שאותו "ניהלתי" מול בית ההוצאה, היה סוף מוגדר שבו הציפיה הגיעה לתומה. בניגוד לפניות לחברות המעסיקות ולחברות ההשמה בהן במקרים רבים אין לי מושג היכן אני עומד: האם בקשתי הגיעה ליעדה או שהוכחדה בגלל בעיה טכנית כזו או אחרת? האם פנייתי נבחנה באופן ממצה או שנסרקה בחטף ובחוסר רצינות? האם לא נמצאתי מועמד מתאים או שהתפקיד כבר אוייש או בכלל בוטל? לרוב לא אדע, כי מהצד האחד נמצא מי ששולח, ומהצד השני חושך ודממה.

אני פונה אל אנשים שונים – אנשי קשר, מעסיקים, חברות השמה, ציידי ראשים (כן, יש מקצוע כזה, זה אפילו חוקי); אני בקשר איתם: טלפונים, אי-מיילים, פגישות. מסביר מה תועלת ימצאו בי, מנסה יחד איתם לראות היכן אוכל להשתלב בתוכניותיהם, משקיע מזמני ומעריך את תשומת ליבם. וכשנפרדים, זו אמורה להיות רק פרידה זמנית. אבל לפתע זה יותר מכך: הם לא חוזרים אלי, וגם לא אל כל פניותי הנוספות לחדש את הקשר. ומה בסך-הכל אני רוצה? – לקבל תשובה: תגידו שכן, תגידו שלא. תגידו שחם, תגידו שקר. תגידו שאין בי שום דבר, גם בסדר, אבל ראבאק, תגידו משהו!

וזה לא משהו אישי נגדי. אני שומע את זה מתגובות אחרות ברשת, וגם מסביבתי. הנה למשל, ידידה טובה שלי שעברה בהצלחה ראיון לאחת החברות, התבקשה בהמשך להכין מצגת כדי להוכיח את יכולותיה השיווקיות. השקיעה מזמנה וממרצה כדי לעמוד במשימה, ולאחר ששלחה את התוצר, הגיעה דממה ארוכת ימים, חשודה משהו. לפתע התפוגגו כל אנשי הקשר סביב אותה משרה, לא השיבו למיילים והודעות שהשאירה. רק לאחר תקופה ארוכה, לאחר שפנתה שוב ושוב, התקבלה הודעה עם התנצלות חיוורת – "אופס… המשרה בינתיים בוטלה". לא יכולתם להגיד קודם?

אז למה הם לא עונים? אני תוהה, ומנסה למצוא הסבר הגיוני. אני דוחה על הסף טיעונים כמו קוצר זמן או לחץ גדול בעבודה. אני לא ילד, ידעתי בעברי יותר מיום אחד או שניים של לחץ בעבודה, ואני יודע שזה רק תירוץ, שאין בכך אלא להעיד על המשתמש בתירוץ זה ועל סדרי עדיפויותיו. ההסבר היחידי שעולה על דעתי, הוא חסך באינטליגנציה רגשית, אותה יכולת מעורפלת שלא פעם עוסקים בה באופן מוגזם. בבסיס, זה קשה להגיד "לא", קשה לאכזב. זה ברור, זה קשה לכולם. מי שגורם לאכזבה יצטרך לא פעם ברכיים וגב חזק כדי לשאת את כובד האכזבה שמגיעה מבין שיחו. לא לכל אחד יש את זה. לאחרים, יותר קל להתעלם, ולהניח שהצד השני יבין, שיפנים לאחר תקופה כלשהי שלדממה מהעבר השני יש רק משמעות אחת. אלא שאותם נושאים בתפקידים של משאבי אנוש וניהול בהחלט נדרשים ליכולת הזו, שאחרת הם מועלים בתפקידם. עליהם לדעת להישיר מבט אל שותפם לשיחה, גם אם זה דרך קו טלפון או במייל, ולומר לו את התשובה שהוא לא רוצה לשמוע.

זו הסיבה היחידה שאני מצליח לעלות על הדעת. אולי יש משהו אחר, פשוט ומובן מאליו בהרבה, שאותו אני מפספס. אם יש כזה אשמח לשמוע, להשכיל. בין הפותרים נכונה יוגרלו קורות-חיים. אלא שעלי להתריע שתשובות שמכילות את הצירופים (על הטיותיהם): "אין זמן", "המון פניות" או "מאוד עסוקים", יפסלו מיידית עם הגשתן.

עוד יאיר היום

"התקווה הלבנה הגדולה", הוא הכינוי שנתן עולם האיגרוף הגזעני של תחילת המאה הקודמת לכל מתאגרף לבן שקרא תיגר על האלוף הלא מעורער של אותם ימים, ענק שחור בשם ג'ק ג'ונסון. מאז, זהו התואר שניתן בהזדמנויות שונות לספורטאים לבנים בעלי פוטנציאל גבוה בספורט האמריקאי, שמזה שנים רבות נרשמת בו דומיננטיות לאתלטים האפרו-אמריקאים.

הוריקן: שיר על מתאגרף שחור אחר. לא לגמרי קשור, אבל בוב דילן זה תמיד טוב

יאיר לפיד הוא חובב איגרוף, מתאגרף עבר בעצמו שוודאי מכיר היטב את הסיפור. אולי עמוק בפנים הוא מאמין שכעת הוא סוג של תקווה לבנה: "התקווה החילונית הגדולה" או "התקווה החברתית הגדולה". יש לו חושים בריאים, אחרת לא היה יוצא קבל עם ותקשורת עם הודעה שמשמעותה שפניו – כנראה בבחירות הבאות – לפוליטיקה. מה שבטוח, הוא מאמין שהוא יכול לעשות את זה. ובעצם, לעשות מה? מן הסתם, להקים מפלגה, לחבר אליו עוד כמה דמויות אהודות כמוהו בציבור, ולהתמודד. להיות ראש הממשלה של הסקרים, אחר-כך להצליח (קצת פחות מהציפיות, אבל עדיין להצליח משמעותית) בבחירות עצמן. לחגוג במוצאי הבחירות, לספר לכל מיקרופון מזדמן ש"היום נפל דבר בישראל", ובהתלהבות של מנצחים לספר כיצד תראה הממשלה בה הוא יהיה חבר. ואז, כשיקבל משרה של שר בישראל, ויישב על כורסת העור במשרדו החדש, אולי ירצו אצבעותיו, שרגילות הן לרוץ על מקלדת כל ימי חייהן, לחזור ולעשות זאת. אולי לכתוב טור משעשע שבו יספר איך קיבלה זוגתו-שתחיה את תפקידו החדש. אלא שאותן אצבעות, יאלצו כרגע להתלכלך ולעסוק בעשיה – לנסות ולשלוט על מפלגה גדולה וחסרת חוט שידרה בהתנהלותה בכנסת, ובעיקר לנסות ולתרגם את ההבטחות שפוזרו לעשיה אמיתית ומשמעותית. האם באמת זה מה שהוא רוצה? ויותר חשוב – האם זה באמת מה שאנו צריכים?

אם צודקים הסקרים, אז מפלגת "הלפיד" (שם זמני, לא מחייב, שרק אני עומד מאחוריו, וגם לא תמיד) תהיה מן הסתם בבחירות הבאות מה שהיתה ד"ש ב- 1977, שינוי ב- 2003, ומפלגת הגימלאים ב- 2006. יסלחו לי אחרות ששמן נשכח, אבל זהו כנראה אחד המאפיינים העיקריים של סוג זה של מפלגות: להישכח. המאפיין השני הוא כמובן הצבעת המחאה שבעזרתן התרוממו מלכתחילה. הצבעה של "נגד" – נגד השחיתות, נגד החרדים, נגד המצב שנמאס ממנו. הרבה נגד, מעט מדי בעד. ולעשיה, להשפעה אמיתית לטווח ארוך, צריך יותר מזה.

יאיר לפיד הוא כותב מוכשר, והוא לא צריך אותי, הקטן, כדי לדעת את זה. כעשרים שנה הוא כותב טור במוסף של עיתון ערב נפוץ, וכעשרים שנה אני עוקב אחרי דבריו ככל יכולתי. בתחילה הוא היה מבחינתי התוספת לטור של ה"אח יהונתן" (גפן) כפי שהוא עצמו כינה אותו, ובהמשך – כשקיסמו של יהונתן גפן התפוגג משהו – לפיד הפך מבחינתי למנה העיקרית. אחר-כך הוא עבר לידיעות כדי להרבות את תפוצתו על פני האדמה, ואני איתו. לא תמיד אני מסכים עם דבריו, אבל במרבית הפעמים הוא מעניין וכמעט תמיד הוא משעשע להפליא. יש לו גם הומור עצמי נפלא (הנה דוגמא), תכונה מבורכת אצל כותבים, אבל יש לו גם נטיה להתמוגגות ולדמגוגיה, תכונה פחות מוערכת בקרב אותה אוכלוסיה.

למשל, בטור שבו התייחס לנושא החינוך. זהו יאיר לפיד במלוא הדרו, לטוב ולרע: מצד אחד ד"ר יאיר, שכותב מאמר רציני, ארוך יחסית ומנומק על נושא לא מאוד פופולרי, ומעלה לדיון נקודות לא טריביאליות. ומצד שני, מיסטר לפיד, שמחפש יותר מדי בכוח את הקונצנזוס, הפופוליסט, זה שלא נותן לעובדות לבלבל אותו כשיש לו איזשהי אמירה חדה להגיד. או במקרה אחר, בימים הסמוכים לתחילת המחאה של  קיץ 2011, הוא פירסם טור על "העבדים החדשים". הטור פורסם בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות, ושימש לדעתי כאחד המדחפים הבולטים לצמיחתה של אותה מחאה. וכך, למשל, כתב שם: "אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח". באמת? אולי נפתח אבן-שושן ונראה מהי ההגדרה ל"עבד"? כי לפי הגדרה שלו עצמו, גם יאיר לפיד מרמת אביב הוא עבד. ובעצם גליה מאור גם היא עבד, שהרי מהעבודה שלה "מישהו אחר מרוויח". אני עובד ואני מרוויח, ומישהו מעלי מרוויח יותר. אני שכיר, והוא הבעלים של מקום העבודה שלי. זה לגמרי בסדר שהוא מרוויח יותר, כי הוא השקיע, הוא לוקח סיכון, ובלעדיו לא היה לי בכלל איך לפרנס את משפחתי. העבדים האחרונים שהיו כאן, ואני מקווה שהתופעה הזו כבר הוכחדה, היו אותם עובדים זרים שמעסיקיהם החרימו להם את הדרכון, וכך אילצו אותם לעבוד עבורם. איך אפשר להשוות בין השכיר "המודרני", שמקבל משכורת וחופשי לעשות איתה כראות עיניו, ובין אותו "ג'פרסון" חסר כל זכות בחירה? זה כמו שאחד המשתתפים ב"אח הגדול" יגיד שהוא מרגיש כלוא, שעכשיו הוא יודע בדיוק מה עבר על גלעד שליט. אבל כל העובדות האלה לא הפריעו ללפיד לכתוב, ולא הפריעו לדבריו מלהפוך למוטו משמעותי בהפגנות ה(אין) מיליונים. וכנראה לא רק שלא יפריעו לו, אלא אף יעזרו, להצלחתו במערכת הבחירות הבאה.

יאיר לפיד מוכשר בכתיבה, ומן הסתם בדברים נוספים. אבל האם הוא מוכשר בעשיה, בקבלת החלטות, בקביעת מדיניות ויישומה? אנחנו לא יודעים, כי הוא לא עמד בפני אתגרים כאלה בעבר. לפיד התבזר במשך השנים ושלח ידו לכיוונים שונים – מלבד הטור הותיק הוא פירסם גם ספרים, כתב מחזות, פזמונים לשירים, סדרות טלויזיה, הופיע עם רמי קליינשטיין בהגיגים ושירים וכמובן הנחה תוכניות אירוח וחדשות (והנה עוד כמה עובדות עליו). הספק מרשים, אבל לא ממוקד. ועכשיו הוא רוצה להתפנות להיות "התקווה הלבנה הגדולה", כי גם החילונים רוצים משיח. האם נסיון (והצלחה) בתקשורת, בעיתונות ובבידור הם בסיס ליכולת הובלה פוליטית? בניגוד לעיתונאים אחרים שעשו הסבה דומה, מסתמן שלפיד, שזוכה לאהדה עצומה בציבור, עשוי/עלול לעמוד לאחר הבחירות בראש מפלגה בעלת כוח משמעותי גדול. ומכאן הסוגיה אם הוא כשיר להצליח במשימה. ייתכן שכן, וייתכן שלא. רק ימים יגידו. ולכן נשאלת השאלה האם זה מה שאנחנו צריכים – מעבדה ושמה מדינת ישראל שבה יבחנו יכולותיו של טירון פוליטי שהפך בן יום למנהיג כוח עולה.

"זהו שחר של יום חדש", אמר אהוד ברק לפני קצת יותר מעשור, וכולנו יודעים עד כמה אפור ומעונן היה בסופו של דבר אותו יום. "עוד יאיר היום" אולי יגידו בבוקר שאחרי הבחירות הבאות, חוששים שיום זה לא יהיה בהיר יותר מהקודם אותו הבטיחו לנו.